טיוטת דו"ח המבקר על תפקוד העורף במלחמת לבנון כללה המלצה (מוצדקת, לדעתי) להדיח את אלוף פיקוד העורף, יצחק (ג'רי) גרשון. האלוף נלחם (לגיטימי), בין השאר על ידי פנייה לבג"צ (לא לגיטימי, אם שואלים לדעתי ולא שואלים). ההמלצה נעלמה מהדו"ח הסופי.
טיוטת דו"ח המבקר על המינויים של פואד בן אליעזר בחברת חשמל כללה החלטה להעביר את הדו"ח לעיונו של היועץ המשפטי לממשלה. במילים אחרות, אני, המבקר, חושב שיש כאן חשד לעבירות פליליות ואתה, היועץ, תחליט. פואד נלחם בעזרת עורכי דין (נבות תל צור וחיים כהן). גם ההחלטה הזאת נעלמה מהדו"ח הסופי.
אלו רק שתי דוגמאות למה שהפך בעצם לשיטת פעולה. טיוטה חריפה שממותנת עם הדו"ח הסופי. לכאורה, תהליך טבעי. כותבים טיוטה הכי מחמירה במטרה מראש למתן אותה אחרי קבלת הערות. אולי. מצד שני, המערכת כולה מתרגלת לשיטה הזאת. עורכי הדין, הפוליטיקאים, מבינים היטב את השפה הזאת. גם אתה, המבקר, בעצם מתפקד כמו סוג של סוחר. אתה מבקש 100, נלך אליך עם עורך דין, נתחנן, נכה על חטא, נאיים ובסוף תוריד ל - 50. בינתיים, זה עובד. פעם, בעבר הלא רחוק, בכלל לא היה קיים הנוהל הזה של העברת טיוטת דו"ח מבקר המדינה לעיון המבוקרים. בעיניי, הנוהל הזה מוצדק אבל אם מבקר המדינה ואנשיו מפרשים אותו כהזמנה למו"מ אז הם טועים, לדעתי, בהבנת תפקידם. טיוטת הדו"ח שלהם כבר אמורה להיות קרובה מאוד מאוד לדו"ח הסופי. היא מגיעה אחרי, שוב אני כותב כדי להסיר ספקות - אחרי שהגיעה גרסת המבוקרים. המבקר צריך לשדר לכל הסביבה שלו: מסמך שיוצא ממני עבר את כל הבדיקות האפשריות. פגישה איתי יכולה מקסימום לספק לכם קפה טוב. לא יותר מזה. הציבור לא מודע לכך אבל כיום לפני כל דו"ח יש מצעד ללשכת המבקר. המבוקרים הפוטנציאליים הולכים להשתדל אצל המבקר. בדרך כלל, זה עובד.
הדינמיקה של ריכוך דו"חות בעקבות פגישה אישית משתלבת במה שנראה כמו התרככות השיניים של לינדנשרטאוס. החקירות הגדולות כבר הסתיימו. חקירות חדשות גדולות (למיטב ידיעתי ואני כותב את זה באצבעות רועדות) , כנראה, לא מתחילות. האגף למלחמה בשחיתות לא מקבל את הסמכויות והכוחות שהוא צריך. לינדנשטראוס עצמו מתנהג כמו מי שאיבד את רוח הלחימה שלו, אולי נח על זרי הדפנה, אולי נרתע מכמות ההתקפות עליו. לפני כמה שבועות דיברתי ברוח הדברים האלה בערוץ 10. לאחר השידור הגיעו אליי מסרים חדים ממשרד המבקר שאני טועה בגדול. הלוואי. בינתיים, אני לא רואה את זה.
הערה על זליכה
בפוסט קודם טענתי שחקירת נציבות שירות המדינה כנגד החשב הכללי היא חקירה מגמתית, חצי נקמנית ושהיא תסתיים בשום דבר. אתמול פרסמתי שהנציבות חוקרת עוד שני חשדות נגד החשב הכללי. איך זה משתלב בזה? בדרך בה אני תופס את תפקיד העיתונאי, זה משתלב. ראשית, יכול להיות שטעיתי. אולי החקירה מכילה אכן חשדות מבוססים וזליכה יצטרך לשלם מחיר. קשה לי להאמין, אבל תפקידי כעיתונאי, כפי שאני מפרש אותו, הוא לא להינעל בקונספציה. רוב הטעויות המקצועיות שלי התחילו בקונספציה שהאמנתי בה בכל ליבי, עד שהתעלמתי ממידע סותר. במידה רבה, דעתנות היתר שלי עומדת בסתירה ליכולת לקבל מידע שסותר את התיאוריה. לכן, הכי חשוב לשמור על פתיחות גם כשאתה ממש ממש לא רוצה לצאת מטומטם.
שנית, זה היה סיפור טוב...עכשיו ברצינות. לעובדה שאדם אחד ממלא תפקיד של פרשן וכתב יש יתרונות אבל גם חסרונות. החיסרון הוא שקשה לך להביא מידע, אחרי שפגעת בצד שלם של מקורות שיצאת כנגדם. מהבחינה הזאת, אם אתה רוצה לשכנע את הקהילה שמולה אתה עובד שיש לך גם קיום ככתב עצמאי אתה חייב להוכיח שאתה מסוגל לשמור על קשר גם עם מקורות מהצד השני (לא משנה מה הצד השני) ושאין לך בעיה לשדר ידיעה שעומדת בסתירה לתיזה שלך. לכן, הקפדתי אתמול כששידרתי את הידיעה לא להגיד מילה דעתנית על מה שאני חושב על החקירה כולה.
ומה אני חושב עכשיו על החקירה כולה? היא תסתיים בשום דבר...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רביב דרוקר