היום פורסמו כתבות עליי ועל התוכנית "שישי" ב"מעריב" וב"דה מרקר".

כמה הערות:

א.       הכתבות הן לא יוזמה שלי. נשבע לכם. ברור לי שזה נראה אחרת, אבל זה צירוף מקרים בלבד. לי אור אברבך מ"מעריב" ביקש לקיים ראיון איתי ודיבר עם דוברת ערוץ 10. הסכמתי. אם הציבור כל כך רוצה לדעת עליי יותר...יעל ולצר מ"דה מרקר" רצתה לכתוב ידיעה על עליית הרייטינג ב"שישי". לא מסרבים להצעות כאלה. איכשהו זה יצא שזה התפרסם באותו יום ונראה כמו קמפיין. זה לא.

ב.       הכתבות הן הגונות וראויות. הציטטות מדויקות. הכל בסדר. רק בעיה אחת – הכותרות. אני תמיד מאמין שכל הקונספט של כותרות סובל מבעייתיות מובנית. רוב הידיעות, רוב הציטטות, רוב האירועים לא מצדיקים כותרת. מצד שני, כותרת היא הדרך הכי ידידותית לרפרף על החדשות/ראיונות. דוגמא קטנה מהראיון איתי ב"מעריב": לי אור שאל אותי על "אולפן שישי". אמרתי לו שאני לא רואה את התוכנית. אנחנו מציצים בה תוך כדי השידור שלנו במוניטור. לא יכולים לשמוע. כשאני בא הביתה, הדבר האחרון שבא לי לעשות זה לראות עוד תוכנית חדשות. ביום ראשון אני קורא את סיכום כתוב של מה בדיוק שודר ב"אולפן שישי". הוספתי שהפורמט של פאנל פרשנים כבד נראה לי כמו פורמט שאבד עליו הכלח, או שלפחות כך חשבתי עוד לפני שהגשתי את "שישי" וכן הייתי רואה אותו לפעמים. לי אור, באופן טבעי, נאלץ לקצץ את התשובה הארוכה אבל הוא עדיין השאיר אותה בהקשר המקורי. העורך בא וכתב בכותרת ש"אבד הכלח על אולפן שישי". לא, אני לא מתכוון להתבכיין שהוציאו את דבריי מהקשרם. אני לגמרי מבין את העורך הזה. המשפט "אבד הכלח על פאנל הפרשנים של "אולפן שישי"" לא נכנס פשוט ככותרת. ארוך מדי. הוא קיצר. הגיוני. אין דרך אחרת. זו הבעייתיות המובנית של תימצות טקסט.

ג.      ניסיתי מאוד לדחוף לכתבות את השמות של האנשים שעושים באמת את "שישי". שלח ואני מקבלים את התהילה (הלא רבה, בכל זאת לא ממש התוכנית הכי רייטינגית בארץ) אבל העורכת עדי גרטי, התחקירנים מואב ורדי, טל גרנות, שלי טפיירו ואסף אוזן, עורכי וידאו כמו אלון וולפיילר ואחרים, המפיקות יעל רגב ועדי שטיינר, כתבי הצבע המופלאים בן שני, ישראל רוזנר, הם אלו שבאמת עושים את התוכנית. השמות לא נכנסו לראיונות. גם זה מאוד שיגרתי. עיתונאים, כולל אותי, מסלקים בדרך כלל כל קרדיט שהם לא חייבים להכניס. בצדק. הציבור בקושי מתעניין בפנים שעל המסך. לצפות ממנו שיתעניין באנשים שמאחורי הקלעים זו ציפייה לא ריאלית.

ד.       אני מתחייב לא לספר לכם כלום על עצמי בימים הקרובים.