יוסי ביילין הודיע שיכנס מחר (יום ראשון) מסיבת עיתונאים. אם אני מבין נכון, ביילין יודיע על הורדת המועמדות שלו לתפקיד יו"ר מרצ. במילים אחרות, הוא יודיע שאלו שלושת החודשים האחרונים שלו כיו"ר מרצ. אם אכן זה המסר של מסיבת העיתונאים אז נדמה לי שהפוליטיקה הישראלית עומדת לצפות שוב בפוליטיקאי יוצא דופן עושה מעשה יוצא דופן.
אין ספק שכהונתו של יוסי ביילין כיו"ר מרצ לא הייתה הצלחה מסחררת. נכונותו לרדת מהמירוץ נובעת בראש וראשונה מההבנה שלו שהוא לא ינצח את המירוץ הזה. מרצ בתקופתו לא הצליחה למצוא לעצמה קהל חדש וגרוע מכך - היא לא הצליחה למצב את עצמה כאלטרנטיבה אידיאולוגית אמיתית. כל זה ברור מאליו ולא על זה אני רוצה לכתוב.
אני רוצה לכתוב על יוסי ביילין, האיש והפוליטיקאי. לא הרבה אנשים בכנסת מסכימים עם דיעותיו אבל לא תמצאו אחד (אולי דליה איציק) שלא מעריך אותו.
ביילין הוא הפוליטיקאי היחיד, למיטב זיכרוני, שקיבל משרד וסגר אותו. ביילין, כזכור, קיבל את משרד הכלכלה והתכנון. הוא לא היה הראשון או האחרון לקבל משרד לא נחוץ. הוא היחיד שהכיר בכך וסגר אותו. יעקב אדרי לא מעלה על דעתו לסגור את המשרד המיותר לפיתוח הנגב והגליל. איווט ליברמן ימשיך לתת מבטים יודעי סוד כשמנסים להבין ממנו מה עושה לעזאזל המשרד המוזר שלו לענייני אסטרטגיה.
ב-99' ביילין הסכים להתפטר מהכנסת כדי להכניס עוד מישהו מרשימת העבודה לכנסת. חוץ ממנו וממתן וילנאי, אף אחד לא הסכים לעשות את זה. בדיעבד, התברר שאלו שסרבו צדקו. ברק נפל מהשלטון ואלו שהתפטרו, כמו ביילין, נשארו קרחים מכל הכיוונים. לא שרים ולא חברי כנסת.
למה אני מטריח אתכם בזוטות ההיסטוריות האלה? כי זה יוסי ביילין. פוליטיקאי ששיכנע מערכת פוליטית שלמה ששיקוליו עניינים, שמה שמעניין אותו זו האידיאולוגיה שלו ולא הכיסא שלו. יש כל כך מעטים כמותו. כשביילין תוקף את רמון אף אחד לא חושב שזה מכיוון שקרה משהו בין שניהם מאחורי הקלעים. בעיניי, זה האתגר הכי גדול של פוליטיקאי ויש מעטים מאוד שעומדים בו. כשסילבן שלום או בנימין בן אליעזר אומרים משהו מייד מתחילה סחרחרת של ספקולציות. מה המניע? מה הם רוצים להשיג? אף אחד לא מדמיין שהם אמרו משהו רק כי הם מאמינים בו.
עכשיו קחו את כל הניתוח הזה ותשליכו אותו על המצב הלא נוח שביילין נקלע אליו. כמו כל פוליטיקאי זה מאוד לא נעים לוותר על עמדת כוח כמו יו"ר מפלגה. זו הודאה בכישלון ואיבוד כוח. פעם אחר פעם ראיתי פוליטיקאים שלא מצליחים לכפות את הרציונל שלהם על האגו. כשעמיר פרץ התחיל את הקמפיין האחרון שלו היה ברור לחלוטין שאין לו סיכוי לנצח. אם היה עושה עיסקה בזמן היה יכול לקבל מספר 2 של ברק או איילון, הוא לא היה נקלע לחובות של 880 אלף שקל וחוסך לעצמו את ההתבזות, שלא לדבר על האנרגיה העצומה שנאלץ להוציא בקמפיין. כשבנימין נתניהו דחף את אריאל שרון החוצה מהליכוד, הרציונל היה צריך להדריך אותו בכיוון אחר לחלוטין. מקורביו לחצו עליו - בוא נעשה דיל עם אריק. תהיה מספר 2 שלו, אל תתמודד מולו והוא ישריין לך את תפקיד ממלא מקום ראש הממשלה ושר אוצר גם בקדנציה הבאה. אתה תהיה היורש הטבעי שלו. זה היה הכי הגיוני אבל אצל ביבי כמו אצל ביבי האגו כמעט תמיד מנצח. הוא דחף את שרון החוצה והסוף ידוע.
בילין התחיל את הקמפיין הזה כשהוא יודע שאין לו סיכוי לנצח את רן כהן וכנראה אפילו לא את זהבה גלאון. כשחיים אורון נכנס למירוץ המסר עבר לכולם - גם בן הברית המובהק ביותר לא מאמין ביכולת של ביילין לנצח. ביילין היה יכול להמשיך לנהל מירוץ אבוד, להגיד לעיתונאים שהסקרים לא משקפים נכון את המצב, שהוא רק רוצה לעלות לסיבוב השני ושם הוא כבר ינצח וכל החירטוטים הרגילים. אם אכן, כמו שאני שומע, הוא מודיע מחר על הסרת מועמדותו, אז ביילין שוב מוכיח שאצלו התבונה גוברת על האגו. העיתוי מושלם. עוד לא פורסם ספר הבוחרים של מרצ, עוד לא פורסם סקר ראשון. במילים אחרות, פומבית עוד לא ניתן ביטוי לעובדה שאין לו סיכוי לנצח. זה הזמן שלו לפרוש מהמועמדות ולחזור לעשות מה שהוא עושה יותר טוב מכל פוליטיקאי אחר - להשפיע על המציאות הישראלית יותר מרוב מוחלט של שרינו, לעתים יותר מראשי הממשלה שלנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רביב דרוקר