בשני ספרים שקראתי בחודשים האחרונים מצויר ג'ימי קרטר באור עלוב למדי. לא, לא רק נשיא לא אפקטיבי - כמו שנהוג לחשוב עליו - אלא כפוליטיקאי שקרן. אני עוקב אחרי הפוליטיקה האמריקנית די באדיקות ואני מודה שהופתעתי. התיאורים של בוב שרום, הקמפיינר המוביל של המפלגה הדמוקרטית בעשרים השנה האחרונות, בספר הזיכרונות המרתק שלו; ושל העיתונאי הוותיק, רוברט נובאק, בספר המעולה שלו, היו חדשים לי לגמרי. נכלולי, תחמן, רמאי, הזהו קרטר שלנו? עד אז די חיבבתי את הנשיא קרטר. לא רק בגלל הסכם השלום, אלא דווקא בגלל התנהלותו. הוא נראה היה לי כמו אדם שלא יודע לשקר, שהוצב בתפקיד שקשה לא לשקר בו (למרות שמפתיע לראות כמה נשיאים אמריקניים ממעטים לשקר לגבי עובדות).

פעם עשיתי עבודה קטנה וקראתי עשרות נאומים שלו. גיליתי כנות כובשת. כובשת אותי, לפחות, שיש לי חולשה מוגזמת לכנות. קרטר דיבר בחופשיות כבר בסוף שנות השבעים על סקרים, על חוסר הפופולריות שלו ואפילו העז (בצעד טיפשי) להטיף מוסר לאמריקנים ב"נאום המלנכוליה" המפורסם שלו.

אתמול, כשהוא נכנס לחדר בקינג דייויד לראיון קצר עם "חדשות 10" ("יש לכם 7 דקות", התרה העוזר, והן, כצפוי, התארכו כדי שאח"כ יוכל לטעון עוזר אחר: "קיבלתם כמעט רבע שעה". ככה יוצרים אסירות תודה) חשבתי שוב על הפער שבין המדיום הטלוויזיוני למציאות. ידעתי שאחרי הראיון ישאלו אותי "איך קרטר?" וסביר להניח שאני גם אמלמל איזו תשובה, אבל האמת היא שאני לא יודע. הרי במציאות, אם קרטר היה מתפנה אליי לשיחה, הייתי שואל אותו על נובאק ושרום (אם היה לי אומץ, כמובן, כי בלי המצלמות זה הרבה יותר קשה. פתאום אין לך צידוק לשאול שאלות קשות). עם המצלמות שאלתי את השאלות הצפויות, כי אי אפשר אחרת. אחרי זה אמרו לי שיצא מעניין. טוב, מה יגידו? היית חרא?

אז, איך קרטר? אין לי מושג אבל הייתי מת להיראות כמוהו בגיל 84, אפילו אם אולמרט לא יסכים לפגוש אותי.