אז לאן בדיוק הסכים נתניהו לסגת במו"מ שלו עם הסורים?
הסיפור הזה הוא סיפור יוצא דופן. עובדותיו פורסמו מספר פעמים בצורה די מדויקת, אבל זה לא מפריע למר נתניהו שוב ושוב להכחיש אותו. הוא לא סתם מכחיש. בכל פעם שהסיפור צץ, נתניהו הולך צעד אחד קדימה בהכחשה. נדמה שבכל פעם הוא מתקן את סיפור המו"מ באופן רטרואקטיבי.
כשסיפור המו"מ הישראלי-סורי בתקופת נתניהו פורסם לראשונה על ידי זאב שיף ב"הארץ", נתניהו דיבר על כך שהסכים לסגת מרמת הגולן אבל דרש שישראל תישאר מיילים מהגבול. הוא טען שלא נקב בכמות המיילים. כשאהוד ברק פתח במו"מ אינטנסיבי עם הסורים הוא הדליף את ויתוריו המלאים של נתניהו. הטיוטות פורסמו בהרחבה בעיתונים אבל נתניהו המשיך להכחיש. הוא דיבר על כך שהסכים לרדת רק עד קו המצוקים ברמת הגולן וטען שהצליח לקבל הסכמה מרחיקת לכת של אסד לויתורים שלו בגולן. לפי גירסת נתניהו הוא עמד על כך שהיישובים הישראליים בגולן יישארו.
עכשיו אולמרט מנהל מו"מ עם הסורים. נתניהו שוב נשאל על המו"מ ועכשיו כבר אפשר להבין ממנו שהוא בכלל לא הסכים לנסיגה מהגולן.
הסיפור המלא פורסם בספרו של דניס רוס - "THE MISSING PEACE". רוס הוא מתעד כפייתי. הוא מספר בספרו שהעיתונאי תומס פרידמן נתן לו עצת זהב, כשהתחיל את תפקידו, לתעד, לתעד ולתעד. רוס אכן תיעד. כל יום, כל שיחה, כל מבט וכל תנועה. הוא לא ידע בזמן אמת על המו"מ הסודי שנתניהו ניהל עם אסד דרך רונלד לאודר.
כשברק עלה לשלטון הוא הציב את ההסכם עם הסורים בראש סדר העדיפויות שלו. רוס ניסה להבין ממנו האם יסכים לאשרר את "הפיקדון" של רבין. ברק סירב. נציגיו (דני יתום וצביקה שטאובר) נתנו לרוס להבין שהם יודעים משהו שהוא לא יודע, שיש להם יסוד להניח שאסד יהיה מוכן לנסיגה ישראלית לא עד קווי הארבעה ביוני. אחרי כמה זמן התעלומה פוצחה. ברק בנה על טיוטה שלאודר הציג לקלינטון. ברק גילה את הטיוטה כשהגיע למשרד ראש הממשלה וחשב, מן הסתם, שלא יכולה להיות מבחינתו הצעה טובה יותר. הוא יחתום על ההסכם שנתניהו עשה. כך, גם ישיג הסכם טוב וגם יעביר אותו בקלות בציבור ובכנסת. הלו, אם נתניהו הסכים לזה מי בליכוד יכול להתנגד?
רוס ראה במהירות שהטיוטה הייתה טובה מכדי להיות אמיתית. הוא התקשה להאמין שאסד האב באמת נתן לה יד ובמיוחד לנקודה במסמך לפיה הנסיגה הישראלית תהיה עד קו הגבול הבינלאומי של 1923 ולא עד קווי הארבעה ביוני. מהר מאוד התברר שהטיוטה היא באמת, במקרה הטוב, הצעת נתניהו. הסורים לא הסכימו לה. אבל הסיפור לא נגמר כאן. ביבי, מסתבר, הסכים ליותר מזה.
בשלב מאוחר יותר במו"מ, לאודר הציג ביוזמתו בפני האמריקנים את הטיוטה האמיתית עליה הצדדים הסכימו. פה כבר דובר על נסיגה ישראלית מכל רמת הגולן עד לקווי הארבעה ביוני 1967. במסמך הזה כבר לא הייתה הסכמה סורית למנוע התקפות על ישראל מלבנון (כמו שהייתה בטיוטה הראשונה שהציג לאודר) ולמסמך הזה, כפי שגילו האמריקנים במהירות, הסורים באמת הסכימו. אלא שעל המסמך הזה ברק לא הסכים לשמוע. הוא לא הסכים לנסיגה לה הסכים נתניהו, כותב רוס (למי שמתעניין - עמוד 528 בספר).
שני דברים מושכים אותי במיוחד לחזור לסיפור הזה.
ראשית, מה שקרה פה, בישראל, במו"מ הסודי ההוא, מעולם לא סופר. איציק מרדכי ואריאל שרון (שרי הביטחון והחוץ, בהתאמה, בתקופה הנידונה) לקחו קרדיט על בלימת המו"מ של נתניהו אבל הם מעולם לא סיפרו את גירסתם. יועצו המדיני של נתניהו באותה תקופה, עוזי ארד, היה מעורב, אבל גם הוא לא כתב זיכרונות. בארה"ב, סיפור כזה כבר היה מפרנס 20 ספרים, אם הוא היה סיפור פנימי שלהם, כמובן. רק דמיינו לכם נשיא אמריקני שהיה עושה מו"מ חשאי, בניגוד לעמדותיו הפומביות, דרך איש עסקים, עם מנהיג של מדינת אויב. חמישים שנה אחרי המו"מ עוד היו יוצאים ספרים עליו. כאן אין תרבות משמעותית של כתיבת ספרים פוליטיים ועוד יותר משזו בעיה של תרבות, זו בעיה של כסף. שוק קטן. לא שווה לכתוב. לא שווה להסתכן במריבות עם מקורות.
הנקודה השנייה היא נתניהו. יש משהו כמעט חידתי ביכולת של נתניהו להכחיש, באופן כל כך בוטה, עובדות מוצקות ומתועדות. הוא יודע שתיעוד המו"מ נמצא במשרד ראש הממשלה, כלומר, הוא יודע שיריביו (ברק, שרון בזמנו ואולמרט עכשיו) היו חשופים למידע. הוא יודע שהדברים התפרסמו, אבל איכשהו הוא מאמין, שאם יחזור על האמת שלו מספיק פעמים, הקהל שלו יאמין לו או לפחות לא יהיה לו כוח לקרוא את הספר של דניס רוס.