הצעת החוק החדשה של ח"כ גלעד ארדן בנושא לשון הרע היא הצעה לחיסול התקשורת החופשית. ממש כך. אני לא מגזים. הוא בטח מתכוון להתחיל מגבוה, להתמקח ולסגור באמצע, אבל גם האמצע הוא מאוד מרחיק לכת.
הקדמה, למי שלא מתמצא.
ארדן הגיש יחד עם שלושה חברי כנסת נוספים הצעת חוק שתשנה באופן טוטלי את האפשרויות העיתונאיות לפרסם משהו בישראל. היום בתי משפט לא מוציאים צו למניעת פרסום, אלא במקרים מאוד חריגים ויוצאי דופן. זו הלכה שנקבעה בפסק דין של ביהמ"ש העליון, אבנרי נגד שפירא. הרעיון הוא שהעיתונאי צריך לקחת אחריות על פירסומיו. כן, בימ"ש יתיר לך לפרסם כמעט כל דבר, ביהמ"ש לא יתחיל לנהל משפט לפני פרסום אם ראוי לפרסם ואם מדובר בפרסום אמת, אבל דע לך, מר עיתונאי, שאם תשגה ותפגע בשמו הטוב של אדם, אזי אתה חשוף לתביעת לשון הרע. אתה תהיה זה שבתביעה יצטרך להוכיח שדיברת אמת. הצד השני רק יצטרך להראות שפגעו בשמו הטוב.
ח"כ ארדן מציע לשנות את המצב מעיקרו. בימ"ש יוכל לעצור פרסומים כמעט בכל מצב. החוק החדש מציע שלל סיבות לעצור פרסומים. אין לכם כמעט פרסום, שלא ניתן לעצור אותו. מספיק שהנפגע הראה שיש ספק בקשר לאמיתות הפרסום או שהפרסום מייחס לנפגע "מעשה אסור אחר" ו"אין בידי המפרסם ראיות מספקות להוכיח את הפרסום". בוא נתעכב שנייה על זה.
נדמיין שבמקום למשטרה, מוריס טלנסקי בא לערוץ טלוויזיה. הוא מוסר עדות מפורטת על יחסיו עם אולמרט. הוא אפילו מוכן לעשות את זה בקולו ותמונתו. אולמרט רץ לביהמ"ש לפני הפרסום. על פי החוק, הוא זכאי לקבל את הפרסום המלא עוד לפני שפורסם. הוא מעורר ספק בקשר לאמיתות הפרסום. בשביל זה יש לו ארבעה עורכי דין. לערוץ הטלוויזיה, בניגוד למשטרה, אין יכולת לעשות חיקור דין בארה"ב, שיספק ראיות חיצוניות שיתמכו בדברי טלנסקי. לפי ארדן, זה הזמן להוציא צו מניעה ולמנוע את הפרסום.
ומה אם טלנסקי בכלל מוכן להגיד את הדברים בעילום שם? הוא מוכן לספק ראיות חיצוניות אבל מבקש חיסיון עיתונאי - מקור. אז בכלל אין סיכוי שמשהו יתפרסם כי לכלי התקשורת אין אפילו מה להציג בביהמ"ש כשבאים לדון אם יש או אין "ראיות מספקות".
הלאה. פרשת קצב. א' 1 או א' 2 או א'3 באות לערוץ טלוויזיה. אותו תהליך. שוב, קצב הולך לביהמ"ש. ברור שיוצא צו מניעה. הירשזון? כנ"ל. חיים רמון? בטח. אף פעם אין לכלי התקשורת "ראיות מספקות". ראיות מספקות יש רק בבימ"ש. תמיד אפשר לעורר ספק. אין לזה סוף. קחו עכשיו את קמפיין לבני - מופז. אתה רוצה לעשות תחקיר על אחד מהם. על פי החוק החדש, אין לך סיכוי. כל מה שנשוא התחקיר צריך לעשות זה לעכב אותך בצו מניעה עד הפריימריס. אחרי הבחירות המקדימות, כשהזוכה כבר יהיה אולי ראש ממשלה, ייתכן ותצליח לפרסם, אבל אז יתנפלו עליך ויגידו - למה לא פרסמת לפני הבחירות, אולי לא היינו בוחרים בו/בה?
אני יכול להמשיך ולהוכיח את מופרכותה של הצעת החוק. בדיוק קראתי קצת על פרשת "מסמכי הפנטגון" בארה"ב. זה, כמובן, לא אותו הדבר אבל זה הרי אף פעם לא בדיוק אותו הדבר. רק קצת דומה. מחקר היסטורי סודי של הפנטגון על תהליך קבלת ההחלטות, שהוביל למלחמת וייטנאם, הודלף לניו יורק טיימס ולאחר מכן לוושינגטון פוסט. ממשל ניקסון, שעדיין ניהל אז מלחמה בוייטנאם, ניהל קרב משפטי אדיר בתביעה להפסיק את הפרסומים (כל יום התפרסמו עוד פרטים מהמחקר). ביהמ"ש העליון של ארה"ב דן והתחבט והתיר את הפרסומים. היום, ספק אם יש מישהו בארה"ב שחושב שהיה צריך למנוע את הפרסום ההוא, פרסום שהשפיע עמוקות על דעת הקהל בארה"ב בנוגע למלחמה ההיא.
אני מדבר מהפוזיציה. אני עיתונאי וחי על פרסומים כאלה, אבל כדאי שגם ח"כ ארדן יידע מה המצב היום (לדעתי, הוא יודע).
כשאני או כל עיתונאי אחר ניצב לפני פרסום משמעותי, שיש בו כדי להטיל דופי באדם, ממילא אנחנו שוקל - האם יש לנו ראיות להוכיח את זה בביהמ"ש. כל מערכת תקשורת אחראית עושה את זה. המקורות החסויים למיניהם לא יגיעו לבימ"ש. החיסיון מגן על זהותם אבל לא עוזר לנו להוכיח כי "אמת דיברתי". במילים אחרות, גם ככה מצבנו בבימ"ש, בבואנו להגן על סוג פירסומים כזה הוא בעייתי. לכל כלי התקשורת יש היום הרי עורכי דין שבודקים פרסומים כאלה. הם עולים לכלי התקשורת הרבה כסף וזה נעשה, כמובן, משיקולים פרקטיים. מהבנה שאם לא, הם חושפים את עצמם לתביעת לשון הרע יקרה.
בדברי ההסבר להצעת החוק, כותבים מציעיו - שהמצב הקיים רע. תביעות לשון הרע מתבררות זמן רב מדי ובינתיים, הנזק לנפגע גדול מדי. יכול להיות. אני בכלל לא בטוח, אבל בוא נניח שכך המצב. יש אלף דרכים להאיץ את הטיפול בתביעה בלי ללכת לקיצוניות כל כך בלתי אפשרית. אם הצעת החוק של ארדן תתקבל, המשמעות היא שנפגעים פוטנציאליים עם כסף יעצרו פרסומים כנגדם לעד. מי שאין לו כסף, טוב, למי שאין כסף אין ממילא שם טוב, לא?
כלי תקשורת בכלל לא ייכנסו לתהליך הזה של תחקירים, כי כשאתה לא יודע אם ומתי תוכל לפרסם משהו, אתה לא מתחקר. תוכניות כמו "עובדה", "כלבוטק" ו"שומר מסך" עלולות למות. גם כיום הן מנהלות הרבה הליכים משפטיים בו זמנית אבל לפחות הן מפרסמות. ברגע שהכל יהיה תקוע בבתי משפט, לא תהיה תוכנית. לחילופין, נתחיל להתנהג כמו גנבים בלילה. איך נפגע בדרך כלל יודע שיש נגדו פרסום פוגע? מאיתנו. אנחנו פונים לקבל תגובה. אם התוצאה של זה היא שהוא יוכל לפנות לבימ"ש ולעצור את הפרסום אז המשמעות היא שלא נבקש תגובה או שנבקש אותה כל כך קרוב לפרסום כדי שהוא לא יספיק אפילו לקחת טקסי לביהמ"ש. במילים אחרות, הצעת החוק גם תתמרץ עיתונות לא הגונה.
עוד שתי הערות:
בריטניה נחשבת ל"בירת הדיבה" העולמית. נפגעים מכל רחבי העולם מחפשים דרך לתבוע את עלבונם בבריטניה, בגלל חוקי לשון הרע המחמירים. נו? אז זה עוזר למנוע את הצעקנות של הצהובונים הבריטיים? לא ממש. מה זה כן עושה? זה עזר, למשל, להסתיר מהעולם את פרצופו של רוברט מקסוול. לכלי התקשורת הבריטיים היה הרבה מידע עליו, עוד לפני שמת, אבל כל פעם שהם היו מפרסמים איזה פירור הוא היה תובע. בבריטניה קראו לזה "טרור הדיבה". התוצאה - הציבור לא ידע מיהו מקסוול עד מותו. הצעת החוק של ח"כ ארדן הולכת כמה גשרים רחוק יותר מהבריטיים.
ח"כ ארדן לא לבד. הצעת החוק הוגשה על ידי 27 חברי כנסת. 27! זה המון. חלקם נפגעי תקשורת (מרציאנו, הירשזון), חלקם מקופחי תקשורת וחלקם חברי כנסת טובים והגונים שבאמת מאמינים, מסתבר, שזו הדרך הנכונה (רובי ריבלין, משה כחלון, אחמד טיבי, זבולון אורלב וכן, גלעד ארדן). אני באמת מבין אותם. התקשורת הרוויחה, בצדק, את הצעת החוק הזאת. בשטחיות, ברדידות, בחוסר דיוק ולא פעם בחיסולי החשבונות המכוערים שנעשים על ידי עיתונאים שונים. הכל נכון. אבל זה הזמן להזכיר את הקלישאה על התינוק והמים. הדרך לתקן היא לא על ידי חיסול התקשורת. הצעת החוק הזאת היא באמת חיסול התקשורת כגוף יוזם, עצמאי וחוקר. יש הרבה דרכים אחרות לתקן ואת חלקן צריכה התקשורת ליזום מתוך עצמה, לפני שהצעת חוק כזאת תעבור ויהיה מאוחר מדי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רביב דרוקר