העימות שלא יהיה

פחדנים. מועמדים שרוצים לשכנע אותנו, שיהיה להם אומץ מול אחמדיניג'אד ומשעל, לא מעזים לעמוד אחד מול השני. מופז אומר "רק ראש בראש". מוכן לבוא רק לעימות ראש בראש מול לבני, בלי שטרית ודיכטר. למה? אלוהים יודע. מעניין בכמה מקומות בעולם האסטרטג שלו, ארתור פינקלשטיין, מעז להציב תנאי כזה. צריך גם באמת להיות פינקלשטיין כדי להבין מה ההיגיון הפוליטי מאחורי ההחלטה. מופז מפגר באופן מובהק מאחורי לבני. מה יש לו להפסיד? מה, הוא מעדיף לשייט בבטחה לעבר ההפסד? או שהוא סתם פוחד ששטרית ודיכטר יהרגו אותו?

לבני לא פחות מתוחכמת. היא לא מוכנה לבוא לעימות ששטרית ודיכטר לא נמצאים בו. חשוב לה לשמור עליהם. כל הכבוד. שוחחתי עם היועץ שלה, אייל ארד. הוא הסביר לי שזה נעשה מטעמי הגינות. הוא הסביר ואני חשבתי על זה שאריק שרון היה ראש ממשלה 5 שנים, התמודד בעימותים פנימיים וחיצוניים ומעולם לא התייצב לעימות. אייל ארד יעץ גם לו. ארד הזכיר לי שהוא יעץ למרדכי, שניצח בעימות המפורסם את ביבי ב - 99. הוא הזכיר ואני חשבתי איך גמר מרדכי ומה הלקח שהיועץ ארד לקח איתו מהעימות ההוא.

הסיכויים, אם כן, שיתנהל עימות בקמפיין הזה נמוכים. "קדימה" אומנם קיבלה החלטה רשמית, על דעת כל המועמדים, שייערך עימות כזה (ביוזמת ח"כ יוחנן פלסנר) אבל המועמדים, מסתבר, לא ממש סופרים את ההחלטות שהם שותפים להם. למה שיספרו אותנו? ולמה באמת? אנחנו לא מצביעים ואנחנו כבר הוכחנו, שאנחנו לא באים חשבון עם מי שלא בא לעימות. לא, אני לא חושב שעימות כזה היה משנה באופן דרמטי את מערכת הבחירות (ואולי כן). סביר להניח שהיה משעמם וטרחני, אבל, בעיניי, זו חובתו של מי שרוצה להיות ראש ממשלה להתייצב בפני הציבור, עליו הוא מתעתד למשול, ולהסביר את דרכו. אם היה לכלי התקשורת איזושהי מסגרת של תיאום היינו צריכים להיפרע מהמתמודדים. לא באים לעימות? אין תקשורת חינם. אולי זה לא רעיון מוצלח, אבל חייבת להיות סנקציה כלפיהם, כי הסנקציה הקיימת (להגיד שהם פחדנים) פשוט לא עובדת.

מימון

זה קמפיין ללא קמפיין. אין תשדירים ברדיו, אין פרסומות בטלוויזיה, אין שלטי חוצות, אין אירועי בחירות גדולים. כלום. ראש ממשלה בפוטנציה, שנבחר בחשיכה. חלק מהסיבה זה החוקים המטומטמים שלנו, שאוסרים על תשדירי תעמולה ברדיו ובטלוויזיה. זה פסיקה לא חכמה, אבל זה לא המקום להתווכח איתה, כי הסיבה היותר משמעותית, לקמפיין ללא קמפיין הזה, היא כסף.  למועמדים יש פשוט מעט כסף. האמת, אפילו לא באמת  ברור כמה מותר להם להוציא. יש ערבוביה בין חוק ישן לחוק חדש, שזה עתה נכנס לתוקף ולא ברור כמה בדיוק מותר להם להוציא.

במטות המועמדים, שאיתם דיברתי, פועלים על סמך ההנחה, שמותר להוציא 2 מיליון שקל. זה לא מספיק בשביל פרסום אפקטיבי. יתרה מזאת, למה צריך פרסום מסיבי, אם כל הרעיון הוא להגיע ל – 72 אלף מתפקדים? עדיף להפציץ אותם בטלפונים. הקמפיין הזה הוא בעצם זו מלחמת "טלאול" ב"טלכלל". מה זה הקללות האלה? אלו מוקדים טלפונים של מופז ולבני, שמנסים לאתר את התומכים שלהם. אלו שמזדהים כתומכים מוכנסים לקובץ מיוחד שנקרא "קובץ מאותרים". רוב משאבי הקמפיין מרוכזים ביום הבחירות. כל מטה אמור להניע את האנשים, שהזדהו כתומכיו, לקלפי. הרעיון הוא שאחוז ההצבעה בקרב תומכיך יהיה גבוה מאחוז ההצבעה הכללי. עמיר פרץ עשה את זה בהצלחה רבה מול שמעון פרס. מי שהיה יועץ שלו אז, שמואליק כהן, מנסה לעשות זאת עבור לבני היום ובכך לחפות על חולשתה בשטח, קרי, בקרב הפעילים המרכזיים של המפלגה.

במילים אחרות, יש כאן תופעה חסרת תקדים. 72 אלף איש, שבוחרים, כנראה, ראש ממשלה, תוך כדי כהונת כנסת, כשהציבור הכללי הוא תפאורה, השפעת רקע, וי שצריך לסמן ולעבור הלאה. לא פלא ששני מנהלי מטות המועמדים הם אנשי צבא לשעבר. שמעון בטאט בצד של מופז (שכבר הספיק לזעזע את המטה) ומשה שחורי, קצין מודיעין ראשי לשעבר, בצד של לבני (שחורי, אגב, הוא גם מנכ"ל הקרן לרווחת נפגעי השואה. איך הוא עושה את שני הדברים יחד? הוא מציג אישור ממבקר הקרן לעבוד כמתנדב אצל לבני, כל עוד זה לא על חשבון שעות העבודה ושהוא אכן בא רק אחה"צ למטה).

לא הוגן להשוות את הקמפיין הצנוע הזה לקמפיין המיליארדים האינסופי בארה"ב. זה לא הוגן ובכל זאת, גרעין השיטה האמריקני הוא שמי שעבר את הקמפיין, יכול לעבור הכל. מי שהתייצב לעימותים, גייס כספים, עבר את הבדיקות הקשות והחודרניות ביותר, התמודד עם שטף פרסומים בלתי אפשרי על כל פסיק בחייו, מי ששרד את זה וניצח, יכול להיות נשיא ארה"ב. מופז ולבני לא עברו את זה. אתם אפילו לא שומעים כלום איך הם מגייסים כסף וממי. זה סוד. בכל זאת, תוך חודשיים אחד מהם יכול להיות ראש ממשלה.