מהצד, הכללים נראים מאוד פשוטים. נכנסת לשיחה עם גורם בכיר, השיחה הוגדרה אוף דה רקורד, זהו, נגמר. שום דבר ממנה לא יפורסם.
אז זהו. שזה ממש לא ככה.
הנושא של שיחות אוף דה רקורד הוא אחד הנושאים החשובים ביותר בעבודה העיתונאית והפחות מדוברים. חשוב, כי כל עבודתנו מתבססת עליו. פחות מדובר, כי לאף אחד, כנראה, אין אינטרס אמיתי ללבן אותו.
אני עושה לפחות 10 שיחות ביום אוף דה רקורד. לפחות. אבל מה זה אוף דה רקורד? אגב, אם תקשיבו לשיחות שלי לא תשמעו בדרך כלל מישהו שאומר שהן אוף דה רקורד. חוץ מנודניקים כפייתיים (כמו אהוד ברק וציפי לבני) רוב בני השיח שלך לא טורחים להגיד שזה אוף דה רקורד. זה ברור מאליו. זו הנורמה. זו הנורמה לגבי שיחות במזנון הכנסת. זו הנורמה לגבי שיחות טלפון. זו הנורמה. אבל מה זה בדיוק אוף דה רקורד? לא להשתמש בכלל במה שנאמר בשיחה? להשתמש אבל לא לצטט את המקור? לצטט, אבל לא באופן מפורש ("שר בממשלה אמר לי")? להשתמש בעובדות שניתנו, אבל לא לציין את זהות המקור או הכיוון שלו ("על פי מקורבים ל..."), משהו כמו "מרידור אמר לברק וברק ענה לו כך וכך", בלי להגיד מי אמר לי את זה.
הטריגר לפוסט הזה הוא טור מאוד יוצא דופן של יואל מרקוס ב"הארץ". קטונתי (באמת. לא סתם מצטנע) מללמד את מרקוס עיתונאות מהי, אבל מה שהוא עשה ביום שלישי ב"הארץ" הוא מאוד חריג, שלא לומר בעייתי. מרקוס חשף שיחה של אהוד ברק אליו. שיחת "אוף דה רקורד" לזכות מרקוס ייאמר שהוא גם מציין את זה. הוא גם נותן מעין צידוק למעשה החריג. ברק אמר דברים דומים לאלו שנאמרו זמן קצר לאחר מכן לראשי סניפים בעבודה. נו? אז מה? עוד אחזור לזה.
כשאהוד ברק נכנס לתדרוך עם עיתונאים, הוא נוהג להגיד שזה "אוף דה רקורד אמריקני". אצל האמריקנים, אוף דה רקורד זה "לא לשימוש". הכי חריף, הכי חד. אח"כ הוא אומר לעיתונאים דברים, שאת רובם יכלו לקרוא בעיתונים. בדרך כלל, רוב הדברים בעלי הערך שהוא יאמר באותם תדרוכים ימצאו את דרכם בדרך כזו או אחרת לתקשורת. האם הוא מרגיש נבגד? לא נראה לי. בכל מקרה, הוא לא נוקט סנקציות נגד אותם עיתונאים ולא מביע תרעומת, ככל שידוע לי.
אז מה עושים?
האמת הפשוטה היא שבסוף בסוף זה נושא שנשאר לשיקול דעתו של העיתונאי. הוא אמור להפעיל שיקול דעת ראוי, לחשוב בהגינות מה הציפיות של השר או חבר הכנסת ולפרסם בהתאם. אם נכשלת בשיקול דעת, מן הסתם, הבכיר ידבר איתך אחרת בפעם הבאה, אם ידבר איתך. ככה זה בתיאוריה. בפועל, בכירינו מוכנים לספוג הפרות בוטות של אוף דה רקורד. מצד שני, רמת האינטימיות שלהם עם כלל העיתונאים יורדת בגלל חוסר הבהירות לגבי הכללים.
השיחות אוף דה רקורד האלו מציבות בפנינו דילמה עצומה, כל פעם מחדש. אתה נכנס לשר בכיר. הוא שוטח בפניך את עמדתו בנושא מסוים וזו עמדה מפתיעה (לדבר עם סוריה או לא לשחרר אסירים בתמורה לשליט). לפרסם שזו עמדתו? לא לפרסם? אתה יכול לצאת ולנסות להלבין את החומר. מן הסתם, אתה לא הראשון ששומע את העמדה הזו. חפש לך את הפורום הרלוונטי האחרון בו דיבר השר ותנסה לוודא שהוא ביטא שם את אותה עמדה. אולי הנהלת המשרד שהוא מנהל, אולי הקבינט. ברוב המקרים אם פרסמת בסוף את עמדתו המפתיעה והיא עוררה סערה, הוא ירגיש שבגדת בו. עבורך, העיתונאי, זה כמעט בלתי נתפס שלא תפרסם עמדה של שר בנושא עקרוני חשוב, עמדה שהוא מבטא בפורומים של קבלת החלטות רלוונטיים, רק מכיוון שהוא ביטא אותה באוזניך. דילמה.
קחו עוד דוגמה. השר מספר לך עובדות מרתקות. חומר מודיעיני שהובא בפני הקבינט או שיחה בארבע עיניים שלו עם ראש הממשלה. מה עושים? רובנו נביא את העובדות בלי לציין את המקור. אבל בלי המקור, אנחנו חוטאים לעבודתנו. הרי בלי ציון המקור, או לפחות סביבת המקור, אי אפשר לשפוט את אמינות המידע. אנחנו הרי לא היינו בישיבת הקבינט או בשיחת ארבע העיניים.
מה קורה כשהשר מציין עובדות, שלא התפרסמו אבל ידועות לך? האם מייד חל עליהן כלל האוף דה רקורד? אני בדרך כלל משתדל לקטוע את הבכירים בשלב הזה ולהוכיח שידעתי את הסיפור. לא תמיד זה הולך. לא תמיד מה שידעתי מדויק לחלוטין. השר הופך את הסיפור ליותר מדויק ויותר מלא. ומה אז? בדרך כלל לא נעים לך לעצור את שטף השיחה ולהגיד - טוב, אז מה עכשיו? מותר לי לפרסם? בדרך כלל גם אם שאלת שאלות קיטבג כאלה יגידו לך - לא, אל תפרסם. אם תפרסם, בדרך כלל זה יעבור בשלום. דילמה.
ומה קורה כשהשר מציין עובדות שלא ידועות לך אבל יכולת להגיע אליהן בקלות בלעדיו? או שלחילופין לאחר מכן אתה שומע אותן במקרה ממישהו אחר? האם חלים עליך כללי האוף דה רקורד? האם עכשיו אתה אזוק באיסור לפרסם משהו שקיבלת לאחר מכן באופן לגיטימי ממישהו אחר? דילמה.
טוב, אני אפסיק להלאות אתכם בדילמות. זו העבודה שלנו. אנסה לשתף אתכם בדרך בה אני נוהג אבל ברור שאין פתרון ברור לכל דילמה.
1. השמצות של שר כנגד אנשים אחרים - זה תמיד החלק המהנה בשיחה... בדרך כלל אני לא מצטט ולא משתמש ישירות. בפער של זמן, אם הנושא עולה בתקשורת, אני אעשה בזה שימוש כזה או אחר. "מופז חושב שליבני היא ככה וככה". האם זה מנוגד לסיכום עם מופז (כל השמות פה מובאים, כמובן, רק על דרך האילוסטרציה)? האם זה לא מה שהוא רוצה? שאצטט אותו? לא מזמן שלום ירושלמי ציטט ב"מעריב" דברים קשים שמופז אמר על ליבני. בבוקר הפרסום מופז היה מאוד כעוס על הפרסום הזה, או לפחות שיחק אותה כעוס. הוא טען שבכלל לא אמר את הדברים לראשי סניפים ב"קדימה", כפי שטען ירושלמי. הוא לא טען שלא אמר את הדברים בכלל. אני מנחש שהוא אמר את הדברים לירושלמי ולא ציפה שהם יפורסמו. סליחה. אני חוזר בי. אני מניח שהוא כן רצה שהם יפורסמו, אבל לא ככותרת בעמוד ראשון, אלא בתוך טור פרשנות של ירושלמי ביום שישי. מה זה משנה, אתם שואלים? אוהו, זה מאוד משנה.
2. עובדות מעניינות שאפשר למסור, מבלי להפליל את מי ששוחחתי איתו - אני אשתמש. בדרך כלל אחרי אני משתדל לוודא את אמיתותן ככל הניתן ומחפש את הנוסחה איך מייחסים אותן בלי להפליל את המקור. בדרך כלל זה עובר בשלום. החריג הוא שיחות ארבע עיניים שניהל האיש עם מישהו אחר. זה מאוד בעייתי לפרסם אותן בלי לקבל אישור מראש כי הן מאוד מפלילות. לפעמים אני תופס את עצמי נוהג בזהירות יתר. עניין של הרגל. לא מזמן דיברתי עם נועם שליט. הרקע היה ידיעה שקיבלתי על המכתב החדש שקיבל מבנו. שאלתי אותו על המכתב והוא אמר, בין השאר ש"גלעד מתחנן במכתב על חייו". לא סיכמתי איתו לפני או אחרי השיחה מה כללי השיחה. התלבטתי והתלבטתי. אי אפשר להגיד ש"מקורבי שליט אמרו ש...". אף אחד אחר לא ראה את המכתב בשלב הזה ואני לא יכול להגיד, בלי שראיתי את המכתב, ש"גלעד מתחנן על חייו". בסוף פרסמתי את הדברים בציטוט ישיר מנועם. מייד אחר כך גיליתי שזה ציטוט שהוא העביר לכל כלי התקשורת.
3. עמדות עקרוניות של בכירים - בדרך כלל אני אעשה כל מאמץ לפרסם אותן. אני תמיד מניח שעמדות עקרוניות הן לא בתוך תחום ה"אוף דה רקורד", ככל שדברים נוגעים לאיש ציבור, אלא אם כן הוא אומר במפורש שהוא מבקש שעמדתו לא תצא בתקשורת.
אני יכול להמשיך עוד ועוד אבל נדמה לי שסיימתי את מכסת המילים שלי. מה שמרקוס עשה, בעיניי, הוא לא ראוי. אתה לא יכול להפר באופן חד וחזיתי סיכום, בלי לקבל אישור מראש. כן, זה מאוד מרגיז שהבכיר שלך אומר את אותם דברים שהוא אמר לך בפורום רחב. זה לוקח את כל הטעם מקיומנו... אבל ככה זה.
אני זוכר את נסיעתי הראשונה לחו"ל ככתב מדיני ב-1997. נסעתי עם ראש הממשלה נתניהו לגרמניה וצרפת ככתב "מעריב". ראש הממשלה נתניהו תדרך אותנו במטוס וסוכם שזה "גורם מדיני בכיר". בשנייה בה נחתנו התקשרתי ל"מעריב" להעביר להם את פרטי התדרוך. לידי עשה בדיוק אותו הדבר הכתב המדיני הוותיק של "ידיעות אחרונות", שמעון שיפר. עוד אני מקריא "גורם מדיני בכיר אמר כך וכך" אני שומע בזווית האוזן את שיפר מכתיב "ראש הממשלה בנימין נתניהו אומר הערב". אמרתי לקלדנית של "מעריב": "רגע, רגע, תגיד, שיפר, לא נסגר שזה "גורם מדיני בכיר"". שיפר לא היסס ואמר משהו כמו "עזוב אותך. עוד עשר דקות הוא יגיד את זה פה במסיבת עיתונאים". לא בסדר? יכול להיות, אבל אחרי שעה נתניהו אמר את הדברים במסיבת העיתונאים...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רביב דרוקר