השאלה קצת לא הוגנת. היא יוצרת תחושה שהתקשורת לא מוכנה לקבל שישבחו אנשי ציבור ומשתמע ממנה שאני קורא לנו לשנות את דרכינו. זה לא המקום ממנו אני בא. אולי אתחיל בדוגמה כי קצת קשה לי להסביר אחרת.

לפני מספר שבועות עפר שלח ואני יצאנו לראיון "בדרכים" עם רון חולדאי, ראש עירית תל אביב. חולדאי ממעט מאוד לתת ראיונות. אחרי שנה ששכבנו עליו (עפר שכב)  הוא הסכים. יצא אייטם חיובי, מבחינת חולדאי. כשאני כותב "יצא" זה נשמע כאילו יכול היה לצאת אחרת. לא ממש. כשהלכנו לראיון כבר ידענו שסביר מאוד להניח שייצא אייטם חיובי. אגב, לא אמרנו לחולדאי שזו עמדתנו לגביו. למה לא אמרנו? הרי זה היה מקל עלינו מאוד להשיג את הראיון. שתי סיבות. א. חששתי שאם נגיד, הדבר יזלוג הלאה וייראה כאילו מדובר היה במשחק מכור. ב. אם בכול זאת ייצא אייטם ביקורתי (אתה לא יודע עד הסוף מה יתפתח בשטח) חולדאי ירגיש שעבדנו עליו.

בקיצור, קיבלנו הר של תגובות נזעמות. מסתבר שלחולדאי יש אופוזיציה קשה מאוד בעיר. אני לא רוצה להתעסק עכשיו בפועלו של חולדאי. זה לא נושא הפוסט הזה.

אני רוצה לעסוק בדרך בה עבדנו והאם פעלנו נכון. עשינו עד היום משהו כמו עשרים או שלושים ראיונות "בדרכים". אף אחד לא קיבל תגובות כה קשות כמו זה שעשינו עם חולדאי. רוב מוחלט של הראיונות היה הרבה יותר ביקורתי. האם צריך להסיק מכך שיש מתאם – תהיה חיובי, יחתכו אותך? תהיה קטלני, יאהבו אותך? יכול להיות, אבל עוד יותר מעניין, בעיניי, היא ההתנגשות שאייטם חיובי מייצר בתוך הליבה של מה שעיתונאי אמור לעשות.

מצד אחד, תפקידה של תקשורת, בין השאר, הוא גם להגיד דברים טובים. אני חושב שחולדאי הוא ראש עיריה מצוין. יש לי פה ושם ביקורת עליו והיא גם עלתה בכתבה, בעיקר בגלל חדלונו (המכוון) לייצר דיור להשכרה במחירים סבירים בעיר (הוא פשוט לא מאמין שזה אפשרי ועפר שלח, למשל, מסכים איתו), אבל באופן כללי אני חושב שהוא קידם את העיר באופן משמעותי.

בעיניי, יש חשיבות עצומה לכך שאיש ציבור, שפועל נכון, גם יזכה לטפיחה על השכם. אחרת, נוצר מצב בו אנשי ציבור תמיד יספגו ביקורת מצד העיתונאים שלא מסכימים עם תפקודם, בעוד אלו שמעריכים אותם ישתקו.

אבל יש גם צד שני. אולי אני לא צריך לצאת לראיין מרואיין, שאני מעריך את פועלו. אולי צריך לשלוח לו תמיד מראיין ביקורתי. נכון, אין בעיה לשאול שאלות ביקורתיות, שאני לא מסכים איתם ולייצג קולות אחרים, זה נעשה מדי ראיון, אבל ברור שלא דומה ביקורת שאתה מאמין בה, לביקורת שאתה לא מאמין בה והשמעתה באה רק בשם "יש הטוענים ש...".

ועוד נקודה אחרונה, קריטית בעיניי. האגו של עיתונאים לא מאפשר להם, לא מאפשר לנו, להודות בכך שרמת הידיעה שלנו לגבי המציאות היא חלקית ומוטה. עיתונאי פועל כשהוא יודע, לא פעם, פחות ממושאי הסיקור שלו והוא מנסה להעמיד פנים שהוא יודע לא פחות. זו העמדת פנים מסוכנת. מצד שני, כמה פעמים אפשר להודות שאתה לא יודע? אם אתה כל כך לא יודע למה אתה על המסך? תדאג לדעת.

אני אסביר דרך דוגמה.

לפני שבועיים עשינו אייטם מצולם עם ראש עירית רמלה, יואל לביא. לפני ואחרי הראיון אמרו לי אנשים רבים, חלקם נושאים בתפקידים רמים, שהאיש "מושחת". קראתי חומרים, ראיתי כתבות, דיברתי עם אנשים. לא מצאתי ראיה אחת מוצקה לכך שהאיש מושחת. אפילו לא בדל ראיה. אין נגדו חקירה פלילית משמעותית (אני כותב משמעותית, כי לאחרונה הוא ומבקר העירייה הגישו אחד נגד השני תלונות הדדיות למשטרה והן נבדקות), לא כתב אישום, לא דו"ח מבקר המדינה.

נוצר מצב שאם אתה מתעלם בראיון מטענת השחיתות שמוטחת בלביא, אתה לא מביא חלק חשוב מאוד של הסיפור. אם אתה מתייחס אליה, איך אתה בדיוק עושה את זה? אולי האיש מושחת, כמו שרבים אומרים, ואתה פשוט לא יודע? אני חשבתי ועדיין חושב שיואל לביא נקי וזך. מי שחושב אחרת, שיוכיח. אבל כמו במקרה של חולדאי (גם עליו אנשים אמרו לי "הוא מושחת". שאלתי "על סמך מה?". אמרו "ראובן גרוס". ובכן, יכול להיות, אבל אין כתב אישום, אין כלום, רק חקירה שלא מסתיימת) עיתונאי צריך לדווח לציבור בדיוק מה שהוא יודע, כולל מה שהוא לא יודע. זה נשמע פשוט וקל. מניסיוני אני יודע, זה ממש לא.

"חשבונות המלון של פרס/ברק/אולמרט נראים אחרת?". מכל הטענות שהפנו מר נתניהו ואנשיו כלפי התחקיר שלי, זו, כנראה, הטענה שהכי תפסה. כולם נהנתנים, לכולם יש מממנים מיסתוריים, כולם ככה, למה נטפלתם לביבי. נתניהו, בתגובתו, אפילו אמר זאת במפורש. אולמרט שהה במלון יותר יקר ממני בלונדון, טען יו"ר האופוזיציה.

אז ככה:

א. ייתכן מאוד ששלישיית פב"א (פרס, ברק, אולמרט) טסה ברמת הוצאות דומה לזו של נתניהו. אבל "ייתכן מאוד" לא מספיק. השאלה היא לא מה אנחנו חושבים שקורה, אלא מה אנחנו יכולים להוכיח שקרה. זו הציפייה של הציבור מהתקשורת וזו חובתו של העיתונאי. להביא עובדות ועובדות מוצקות. לא שמועות, לא "ייתכן מאוד". סיפורים על פרס גם אני שמעתי. אני לא יכול להוכיח אותם ובהיעדר הוכחה, הם לא קיימים. שמעתי גם המון סיפורים מביכים נוספים על נתניהו, שמעולם לא פירסמתי. אין לי איך להוכיח אותם.

ב. אולמרט הוא ראש ממשלה בשנתיים האחרונות. ביקורת על רמת ההוצאות שלו בעת נסיעותיו לחו"ל היא הרבה יותר קשה. נתניהו, כראש ממשלה לשעבר, יודע זאת מצוין. החלטה על בית מלון בו תתאכסן פמליית רה"מ כרוכה באלף ואחד שיקולים שלא נוגעים לרצונו של ראש ממשלה. אבטחה, נכונות בית מלון להשבית את עצמו כמעט לגמרי בעת שהות פמליית ראש ממשלה ועוד. אהוד ברק היה אזרח פרטי מפברואר 2001 עד אמצע 2007. כל נסיעותיו בתקופה הזאת לא חשופות לעין הציבור בהיותו איש פרטי. לפני כן, הוא היה ראש ממשלה ועכשיו שר ביטחון. שמעון פרס הוא נשיא המדינה. לפני כן היה שר ומשנה לראש הממשלה במשך תקופה ארוכה. מרחב ההחלטה של נושא בתפקיד רשמי בכיר הוא אחר לחלוטין מזה של יו"ר אופוזיציה.

ג. למרות האמור לעיל, אם יש בין קוראי הבלוג הזה אדם אחד שמחזיק בחומר מביך על נסיעות האישים הללו או אישים אחרים במערכת הפוליטית, שינסה אותי. אני אגיע אליו הביתה באותו היום לקחת את החומר. בעבר פירסמתי את "יומני עומרי", שהביכו את עומרי שרון ואת "קדימה" זמן קצר לפני הבחירות. לפני קצת יותר משנה פירסמתי את "רשימות אולמרט", מסמך שהביך את לשכת ראש הממשלה וגרם לפתיחת חקירה פלילית נגד אולמרט. בין לבין, פירסמתי תחקירים נגד אברהם הירשזון, אריק שרון, משה קצב ותיחקרתי את נושא הזיופים בבחירות בסיבוב השני המפלגת העבודה. האם אני רודף את בנימין נתניהו? כן, בטח, בדיוק כמו שאני רודף את כל השאר. אין יום שאני לא מחפש חומר עיתונאי מביך על האישים הפוליטיים המרכזיים בחיינו. ככה אני תופס את תפקידי ואין פוליטיקאי אחד שלא אפרסם כנגדו חומר כזה, אם יגיע אליי.

ד. בטענה "כולם עושים את זה" חבוי מסר משתמע שזה בסדר. אם כולם עושים את זה אז, כנראה, שזו נורמה. אז זהו שזו לא נורמה. רוב הפוליטיקאים שאני מכיר, לא מוציאים 131 אלף שקל בשבוע בלונדון או 84 אלף שקל ב 4.5 ימים (נתניהו ממעט להתייחס לנסיעה השנייה שחשפתי ביולי 2005) ולא נזקקים למימון של אנשי עסקים פרטיים, שמחזיקים עסקים בישראל. חוץ מזה, גם אם יש עוד אחד או שניים, שנוהגים כך,  האם הדבר מכשיר את ההתנהגות? לפי ההיגיון הזה, הטענה של הירשזון במשפטו לא צריכה להיות "לא גנבתי" אלא "כולם גונבים".

ה. עוד מסר משתמע שעולה מהטענה של מר נתניהו היא שלי ולעיתונאים אחרים יש מגירה. במגירה יש לנו את חשבונות ההוצאות של אולמרט, פרס, ברק ונתניהו ואנחנו, משיקולים פוליטיים, כמובן, בחרנו לפרסם את אלו של נתניהו. זה קישקוש, כמובן ומר נתניהו יודע את זה. יתרה מזאת, גם כל אחד מהבכירים האחרים נמצא תחת אותו מאמץ אקטיבי - עיתונאי להשיג חומר כנגדו. על עצמי כבר העדתי, אבל זה נכון גם לגבי עיתונאים רבים שאני מכיר.

ו. יחסיי האישיים עם מר נתניהו עד לפירסום התחקיר האמור היו תקינים לחלוטין. יתרה מזאת, לא פעם בשיחותינו האישיות הוא החמיא לי מאוד. לא אחזור על המחמאות. זה היה בשיחות אישיות ואתם גם לא תאמינו לי. אין לי גם שום דבר אישי נגדו. הכנתי תחקיר, פירסמתי, פה זה מתחיל ופה זה נגמר. מבחינתי לפחות.