כמה חודשים לפני בחירות 2006 נערכה ב"חדשות 10" ישיבת הכנה. כולם באו. נחמד לשבת, לדבר. הרוב היו מאוד סקפטיים. לא לגבי הבחירות. לגבי האפשרות לתכנן משהו מראש, להיערך. בטלוויזיה אתה עובד משעה לשעה, מרחב אי הוודאות הוא כזה שהרבה פעמים יש לך תחושה שאין טעם לתכנן דבר. ממילא זה נזרק לפח עם הפיגוע הבא, האישפוז, פרשת השחיתות וכו'.
אבל זה לא מה שאני רוצה לכתוב.
בשלב מסוים הצעתי בישיבה שנעבוד בבחירות עם חוקרים פרטיים. בשירותי הצבאי עבדתי כחוקר מצ"ח ואחרי שיחרורי עבדתי כשנה כחוקר פרטי. אומנם בתחום הביטוח, לא טיפסתי על מרזבים ולא חיטטתי בפחי אשפה אבל למדתי מספיק כדי לדעת שהיכולת של חוקרים פרטיים להשיג מידע גדולה משמעותית מיכולתו של כל עיתונאי. בחדר הישיבות הוליד הרעיון זרם פתאום אוויר קר. יכולת לראות שאנשים לא אוהבים את הרעיון.
יעקב אילון קטל את הרעיון. מה שחוקרים יכולים לעשות גם עיתונאים אמביציוזיים ונחושים יכולים לעשות, הוא טען. חוקרים פרטיים גם כרוכים במחיר תדמיתי, הן בגלל השם שיצא להם והן מכיוון שיוקרתית הישג עיתונאי מתגמד אם מישהו אחר הביא לך אותו תמורת כסף.
גם אני מאוהב ברעיון הרומנטי של העיתונאי החוקר. הפגישות בחניון האפלולי, החלפת המסמכים. אחלה רעיון. אלא שהמציאות קצת יותר מורכבת. יוקרה או לא יוקרה יש אמיתות שלא תוכל להוכיח בלי חוקרים פרטיים.
הנה דוגמא:
לפני כמה חודשים תיכננתי את התחקיר שלי על ההצבעה בקלפיות במגזר הערבי בבחירות במפלגת העבודה. הרעיון היה שאיש "חדשות 10" יתעד את כל הנכנסים לקלפי באמצעות מצלמה נסתרת. בתום יום ההצבעה נוכל להשוות בין כמות המצביעים בפועל לכמות המצביעים המדווחת.
איתרתי 6 קלפיות "חשודות". פעילים במפלגת העבודה סיפרו לי סיפורים מסמרי שיער על הקלפיות הללו. אחוזי ההצבעה שם היו גבוהים באופן בלתי אפשרי. יצאתי לסיור הכנה. התברר שבשתיים מהן (אחת בשבט אבו קורינאת ושנייה בכסייפה) פשוט אי אפשר למקם סטודנט או אפילו עיתונאי. אלו קלפיות שמוקמו בלב המדבר ושירתו את הפזורה הבדואית. עדיף כבר לשנע לשם גלגל ענק. הוא לא יבלוט יותר מסטודנט עם מצלמה.
הברירה הייתה לוותר או להפעיל חוקרים פרטיים. למזלי, גלעד עדין, מנכ"ל החברה, השתכנע שצריך להפעיל חוקרים. לקחנו את המשרד המצוין של ניסן יעקובי. חבר שלי עוד ממצ"ח. החוקרים של ניסן סיפקו את הסחורה. הגיעו 20-30 מצביעים בקושי. דיווחו על 200-300, הם הביאו תמונות, הקליטו אנשים, בקיצור, עשו את העבודה שמפלגת העבודה או המשטרה היו צריכים לעשות. החומר כולו, יחד עם הצילומים שצולמו בקלפיות האחרות שתועדו על ידי אנשינו, עבר ליאח"ה.
רק דבר אחד - לא סתם חוקרים פרטיים הסתבכו הרבה בשנים האחרונות עם החוק. יש מידע שהם מתבקשים להביא ולא ניתן להביא אותו מבלי לעבור על החוק. המזמינים עוצמים עיניים חזק חזק כדי לא לדעת. במילים אחרות, אם שמו לכם על השולחן מיילים פרטיים של מישהו, כנראה שהם הושגו באמצעים לא כשרים. לעיתונאי אסור לעצום עיניים. צריך לשאול לפני, איך אתה מתכוון להשיג את המידע ולשאול אחרי איך הוא הושג.
עכשיו כשאני פרקתי גם את מנת הצדקנות שבי אני יכול לסיים את ההטפה הזאת.