ביום ראשון שעבר פרסמתי את פרשת "טאורוס", החברה שפתחה נילי פריאל, אשתו של אהוד ברק. כמו כל כתב קיוויתי לפולו אפים, זה מחמיא לאגו והסיפור שווה את זה. החברה שהקימה פריאל, נראתה על פניה בעייתית. הפולו אפים אכן באו ובאו ובאו. "ידיעות" אפילו נתנו לי שוב ושוב קרדיט מלא, עם שמי. מאוד משמח. כמה פעמים יוצא לך לראות שם של חפיפניק בעיתון יום אחרי יום??

לאט לאט, השמחה על הצלחת החשיפה התחילה להחמיץ. קיבלתי את הרושם, שחלק מהפולו אפים לא נעשים מהטעמים הראויים. בעיקר הכעיסה אותי כותרת ראשית ב"ידיעות אחרונות" ביום חמישי שעבר, ארבעה ימים אחרי הפרסום הראשוני בערוץ 10. זה סיפור מדהים, רווי בפרטים, אבל מאוד שווה לקרוא עליו כדי להבין איך העיתון הגדול במדינה מתפקד ומהם הסטנדרטים העיתונאיים שלו ובעיקר של עורכו, שילה דה בר.

"פוליטיקה, עסקים ומשפחה: גילויים חדשים", הודיע העיתון בכותרת הגג שלו. בכותרת הראשית נכתב - "פרשת ברק: המסמך החדש". העיתון הציג "מסמך הנראה כאי מייל" וכתב "האי מייל נשלח בשנה האחרונה לאחר כניסתו של ברק לתפקיד שר הבטחון" וסיפר שהאי מייל לכאורה נשלח מחתנו של ברק אל ברק ונכתב בו "הפרדמנים – ברר איתם איך רושמים בחוזה. דן או חברה אחרת. להזמין אותם לארוחת ערב לחימום...". פדרמן, הסביר העיתון, הוא "מאנשי העסקים הבולטים והמשפיעים במשק הישראלי. הוא הבעלים של החברה הבטחונית בגדולה בישראל – אלביט מערכות – שלה יש קשרים ועסקים רבים עם מערכת הבטחון שבראשה עומד ברק".

בקיצור, העיתון רמז, לא פחות ולא יותר, שחתנו של אהוד ברק, בידיעתו המלאה, ניסה לקבל כספים באופן לא כשר ממיקי פדרמן. הרי פדרמן לא צריך שפריאל תקשר אותו עם 900 האנשים החשובים במשק הישראלי. אם הוא חותם על חוזה, יש לו סיבה אחרת. חמור מאוד. אלא שהפרסום היה מאוד בעייתי, בלשון המעטה. ברק הכחיש אותו לחלוטין וטען שהאי מייל בכלל מפוברק. העיתון ציין את זה אבל הלך עם הפרסום. מאז הפרסום, ברק המשיך לתבוע את עלבונו מצמרת "ידיעות". היום נשלח בעל הטור המרכזי של "ידיעות" לנסות לנקות קצת את הלכלוך. הוא ראיין את חתנו של ברק, זיו לוטנברג. הטור של ברנע הוא מלאכת מחשבת של אנטי עיתונות, חייבים לקרוא כדי להאמין. הנה תמצית של מה שברנע כתב:

"תוכנו של המייל החשיד את ברק במרומז בערבוב עסקי מדינה בעסקיו הפרטיים. לפני הפרסום, ברק ואשתו אמרו שהמייל מזויף, אבל סירבו לפרט ולהסביר. העיתון הציע להם להגיש תלונה במשטרה. הם סירבו. בהשאלה מתחום הכדורגל, הם שיחקו בונקר (במילים אחרות – הם אשמים. ר.ד.)...בראש המייל רשומות שלוש מילים בכתב יד: "לשיחה עם א". המקור שיער (שיער, שיער! הוא שיער ואנחנו מפרסמים – ר.ד.) שזה כתב ידה של נילי פריאל וש"א'" הוא אהוד ברק. היא סירבה לאשר או להכחיש (נו, יש הוכחה טובה יותר לכך שהמייל נכון? – ר.ד.)...התאריך במייל שנמסר לעיתון היה מחוק. התאריך במייל שמסר לנו לוטנברג היה 24 במאי 2007. במאי 2007 ברק היה עדיין אזרח פרטי שמתמודד בפריימריז. אם חשדותיו של לוטנברג נכונים, מי שמחק את התאריך רצה ליצור את הרושם שהטקסט מתייחס לתקופה שבה ברק היה כבר שר בטחון".

כמה נקודות:

1. מישהו "רצה ליצור את הרושם"? אולי המישהו הזה הוא "ידיעות" שבפרסום המקורי כתב: "האי מייל נשלח בשנה האחרונה לאחר כניסתו של ברק לתפקיד שר הבטחון"? הרי מייל כזה לפני שברק שר בטחון הוא בקושי חצי סיפור. אחרי, זה סיפור גדול. זו לא עובדה טריוויאלית. ברנע כותב ש"ידיעות" לא ידעו ממתי המייל, שהוא הגיע אליהם מחוק אבל הם פרסמו שהוא נכתב אחרי שברק כבר שר בטחון. וואו. יכול להיות שברנע מודה ש"ידיעות" פשוט כתבו שקר בפרסום הראשון שלהם?  

2. "ידיעות", מסתבר, פרסמו סיפור סנסציוני בכותרת ראשית, שמכתים אנושות את שר הבטחון, כשיש להם מייל, שהם לא בטוחים שהוא לא מפוברק, שהם לא יודעים ממתי הוא, שהם לא יודעים של מי כתב היד שעליו, שהם לא יודעים מי הוא א' עליו מדברים, שהם בעצם מחזיקים ביד כמעט כלום, רמז לסיפור, קצה חוט, רחוק מלהיות כותרת ראשית, אבל הם פרסמו.

3. ברנע כותב היום "בהנחה שהוא (לוטנברג, חתנו של ברק) דובר אמת הסיפור שלו מטריד הרבה יותר מתוכנו של המייל שפורסם בעיתון". אהה. נכון, נחום, ברור. תוכן המייל רק האשים את שר הבטחון של מדינת ישראל בהאשמה כבדה, אבל זה פחות מטריד אותך. איפשהו, לקראת סוף הטור, ברנע מסכים שלברק נגרם עוול אבל מוסיף ש"אולי מעז ייצא מתוק. עכשיו כשחתנו של ברק בחר לדבר ניתן יהיה לפתוח בחקירה משטרתית שתבהיר באופן מוסמך האם היה כאן זיוף". במילים אחרות, אנחנו ב"ידיעות" עשינו טוב כשפרסמנו מסמך, שאולי הוא מזויף ואולי לא. ככה פועל עיתון אחראי. מפרסמים משהו ומקווים לטוב.

סיפור המסמך המפוברק או לא הוא רק ביטוי אחד למה שקורה ב"ידיעות אחרונות". לפני שבועיים, העיתון פרסם סיפור על ניצול טבח מינכן שמת בחוסר כל. הסיפור קיבל הפנייה בעמוד ראשון ואחר כך כמעט עמוד בתוך עיתון יום שישי, שמופץ באינסוף עותקים. אה, כן. מתברר שהסיפור לא היה ולא נברא. ביום ראשון העיתון פרסם התנצלות. לא, לא ראיתם אותה, אלא אם כן יש לכם עיניים של סטיב אוסטין. היא הייתה קבורה ולא מובנת. אח"כ עורך העיתון, שילה דה בר, פיטר את הכתבת נאווה צוריאל. איך היו קוראים לזה ב"ידיעות" אם זו הייתה מערכת אחרת? לפטר את הש.ג.? אין בעיתון עורך לעמוד הראשון? ראש דסק? ראש מערכת חדשות? עורך עיתון? אף אחד לא מרים טלפון למישהו, שהיה אז במינכן, שיגיד להם שזה שטויות?

לפני כשש שנים עיתונאי אפרו אמריקני בשם ג'ייסון בלייר נתפס בדיווחים שקריים. עורך הניו יורק טיימס התפטר, ראש מערכת החדשות התפטר, החלה סערה ענקית והעיתון פרסם תחקיר שלם על דפיו. אין מה לדאוג. "ידיעות אחרונות" הוא לא הניו יורק טיימס ושילה דה בר לא חושב ללכת הביתה. יותר קל לפטר את צוריאל.

חברי ועמיתי, רזי ברקאי ביקש לפרסם את הקטע הבא בנוגע לאותו סיקור של ועידת קמפ דייויד, שפורסם בכתבה של "ידיעות".

להלן הקטע:

לפני כמה ימים צלצל אליי רז שכניק.

- "אני עיתונאי ב"ידיעות אחרונות", עושה כתבה על רביב דרוקר. זקוק לעזרתך".

- בשמחה

- האם נכון שביולי 2000 לא שידרתם מקמפ דייויד אלא מוושינגטון?

- איש מהעיתונאים לא שידר מקמפ דייויד. אסור היה לעלות למעלה. שידרנו, כמו גם רוב העיתונאים האחרים, מפרדריק (עיירה במרילנד, סמוכה לקמפ דייויד), שם היה מרכז העיתונות.

- אבל רביב טען לימים ששידרתם מוושינגטון.

- לא יכול להיות.

שכניק השמיע לי הקלטה בקולו של דרוקר (בהרצאה שלו מינואר 2005). הוא ניסה לשכנע אותי שרביב ואני "התחזינו" כמי שמשדרים מקמפ דייויד.

- גם מההקלטה שאתה משמיע לי אין זכר לוושינגטון. אבל אם רביב אמר ששידרנו משם, הוא סובל מאמנזיה.

אח"כ ביקש ממני שכניק לחוות דעתי על ההתנהלות המקצועית של רביב. אמרתי לו: הוא איש מקסים ועיתונאי מדהים.

אהה, הוא אמר לי, ונדמה לי ששמעתי אכזבה בקולו.

להלן העובדות ששכניק העתונאי ידע, ושכניק המשת"פ הסתיר:

1. מחנה קמפ דייויד היה סגור לתקשורת. אנשי קלינטון גם דאגו להחרים טלפונים ניידים של אנשי ברק וערפאת. הייתה האפלה תקשורתית מלאה.

2. בוקר אחד, בעיצומה של הועידה, "ידיעות אחרונות" יצא בכותרת ראשית שהייתה מרוחה כמיטב המסורת של העיתון על רוחב העמוד הראשון: הנוסח היה משהו כמו "קמפ דייויד נכשל. המשלחות אורזות את המזוודות".

3. רביב ואני שמענו על הכותרת מהמערכת בגלי צה"ל. רצנו כל עוד נפשנו בנו חזרה לפרדריק, קרוב למרכז התקשורת. הרגשנו מושפלים עתונאית. "ידיעות" גנב לנו את סיפור המאה.

4. עשינו כמה טלפונים. למעטה החיצוני, לא למשתתפי הועידה עצמם, שהיו כאמור מנותקים. נאמר לנו, שהסיפור, איך לומר, "חפיף".

5. שידרנו. לא רצינו להסתלבט על עמיתינו מ"ידיעות" - לפחות לגביי מדובר באנשים שאני מאוד מעריך - ואז הוספתי בציניות (זה היה משפט שלי, אל תפילו את התיק על דרוקר) משהו על המכוניות שעדיין נמצאות על ההר של קמפ דייויד. סיכמתי שלפי מיטב ידיעתי הועידה נמשכת.

6. כמה שעות אחר כך השגנו ראיון בלעדי עם אמנון ליפקין שחק וכמה ימים לאחר מכן גם עם שלמה בן עמי. למותר לציין ש"ידיעות" לא ממש התייחסו לראיונות.

7. כאמור, העיתונאי רז שכניק ידע את כל העובדות האלה, שמדובר באחד הפלופים הכי גדולים בעיתונות הישראלית בעשור האחרון. לא של גל"צ, של "ידיעות".

8. הועידה אכן התפוצצה. שבוע אח"כ. "ידיעות אחרונות" שוב יצאו גדולים: הם פרסמו מה שה"ניו יורק טיימס" ידע לפרסם רק שבעה ימים יותר מאוחר.

9. רז שכניק, מן הסתם, מחזיק תעודת עתונאי, כמונו. הוא, ומולו רביב ואני, לא עובדים באותו מקצוע.

רזי ברקאי.