בשנת 1992 התחלתי ללמוד משפטים באוניברסיטת תל אביב. כמה חודשים לפני כן, עברו בכנסת בשקט יחסי שני חוקי יסוד. המרצים שלי למשפט חוקתי לא כל כך ידעו איך לאכול את החוקים האלה. לגבי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, הם היו די תמימי דעים. אין לו שום משמעות מעשית. הוא לא משנה חוקים קיימים ולא חסין מפני פגיעתם של חוקים עתידיים. המחשבה המקובלת אז הייתה שאם אין לחוק סעיף בנוסח "ניתן לשנות חוק זה רק ברוב של..." אז אין לו שום עדיפות על כל חוק רגיל. בקיצור, הוא כמעט כלום. הצהרה דקלרטיבית, מורה דרך לפרשנות, לא יותר מזה. כמו חוק שיווי זכויות האישה מ - 1951.

לא הרבה לאחר מכן התברר שאפשר לזרוק את מחברות הבחינה שלנו לפח. אהרון ברק כתב על "המהפכה החוקתית" ופתאום התברר שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו הוא בעצם חוקה כתובה. לא פחות ולא יותר. חוק עתידי ייפסל אם לא עומד בתנאים שקבע החוק. ברק יצק לתוך החוק תוכן שאף אחד ממחוקקיו לא פילל שיהיה בו. זה היה האקט המרכזי במחטף המדהים שעשה אהרון ברק במשך עשרות שנים בגאוניות (כן, כן) למשפט החוקתי של ישראל. שופט אחד, כמעט לבדו, שינה מהיסוד דברים שבמדינה אחרת טעונים משאל עם, שיח ציבורי אינטנסיבי ורוב מיוחס בפרלמנט. ברק היה יכול לעשות את כל זה, בין השאר, מכיוון שכל כמה שדרכיו היו בלתי ראויות התוכן הערכי של מעשיו תאם את זה של האליטה הליברלית - חילונית בארץ. עזבו, אליטה. הוא תואם גם את הערכים שאני מאמין בהם. הוא ביצר את השוויון המהותי, חופש ביטוי, זכויות יסוד בכלל והיכולת להשיג צדק וסעד במדינה תקועה.

למה אני מבלבל לכם את המוח?

כי אני מרגיש חובה לנמק פעם אחת את עמדתי בנושא רפורמות פרידמן. המדיום הטלוויזיוני לא מאפשר דיון עמוק באף אחד מהרפורמות שלו, שלא לדבר על הכיוון הכללי. אז פעם אחת אני מדבר נגד פרידמן ופעם בעד ואף פעם לא מסביר למה.

בסוף השבוע התקיים כנס העמותה למשפט ציבורי בקיסריה. כל מלכי המשפט היו שם. ברק, בייניש, מזוז, ארבל ופרידמן. יצא לי להיות שם והיה מרתק. בייניש ופרידמן דיברו. הקהל היה בעד בייניש אבל בקרב הרטורי פרידמן ניצח. הוא נתן הופעה משכנעת וקצת דמגוגית. שתיים מהדוגמאות שהוא נתן היו עתירה נגד הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ואפשרות שביהמ"ש העליון יורה על מימושה של זכות השיבה. בשני המקרים הוא השתמש בדוגמאות כדי להמחיש את מופרכותם אבל די היה בכך כדי לעצבן מאוד את הקהל. גם לפני כן, כאמור, לא היה מדובר בקהל אוהד. אני מצאתי את עצמי מסכים עם רוב הדברים שהוא הציג. אני כן חושב שביהמ"ש העליון מתערב בהמון דברים לא לו. אני לא יכול לשכוח את הדיון שקיים העליון בעתירה שקראה לפסול את מינויו של דן חלוץ לסגן רמטכ"ל. זה  היה דיון מגוחך ומופרך. גם אני חושב שהאמירה של חלוץ על הרעידה הקלה בכנף המטוס הייתה אמירה מכוערת. מה לזה ולמשפט? איפה הבסיס המשפטי לדיון הזה? אני לא חושב כמו פרידמן, שאפשר לצמצם את השפיטות בחקיקה, אבל הכיוון נכון. אני גם מסכים שצריך חקיקה של הכנסת כדי לקבל מקור לגיטימיות לאפשרות של ביהמ"ש לפסול חוקים. אני יכול להמשיך ולפרט, אבל נדמה לי שהכיוון ברור. במאבק הסמכויות בין הכנסת לביהמ"ש העליו,ן המטוטלת נוטית באופן מוגזם מאוד לכיוון של העליון. חולשת הכנסת וחוזקו של ביהמ"ש העליון גרמו לכך והגיע בהחלט הזמן לקחת את המטוטלת קצת חזרה.

בכל זאת אני מתנגד לפרידמן. לא, לא בגלל הסגנון. אין דבר ששנוא עליי יותר מהבריחה המקובלת מהתמודדות עם מהות, לטובת ביקורת על סגנון. אולמרט יגיד לכם שהוא לא עשה טעויות משמעותיות. למה הוא לא פופולארי? לשיטתו, כי יש לו בעיה בהסברה. בבעיות הסברה, סגנון, דרך, לכולם קל להודות. יולי תמיר אומרת שהיא נכשלה בענק בהסברת דרכה. היא לא מוצאת, או לפחות לא מציינת, בעיה בתפקוד המהותי שלה. ככה זה גם עם פרידמן. זה לא שאין בעיה עם הסגנון שלו. יש. בטח שיש. הטיעון שלו, שנשיאת ביהמ"ש ביהמ"ש העליון אינה ראש הרשות השופטת, הוא ניסיון לא חכם לתקוע אצבע בעין. הראיון הפומבי שלו נגד ההתבטאויות של בייניש, בדיון על עסקת הטיעון של קצב, היה לא נכון ולא ראוי.  

אם לא סגנון, מה כן הבעיה שלי? אני חושב שלמערכת המשפט הישראלית יש בעיות גדולות ועמוקות. סחבת בלתי נגמרת, ענישה רכה מדי, היעדר משאבים לפרקליטות להתמודד עם עבריינות מתוחכמת, הוצאה לפועל מרוסקת, היעדר חוקה ועוד. הנושא של מאבק הסמכויות בין העליון לכנסת הוא נושא מאוד סקסי. כיף להתעסק בו. מצד שני, זה נושא שכמעט ולא נוגע למציאות של החיים שלנו או נוגע בה במקרי קצה בלבד. מאז שאהרון ברק "חטף" את הסמכות לבטל חוקים התערב ביהמ"ש בחמישה חוקים בלבד. חמישה ב - 12 שנה ואף אחד מכם לא מכיר את החוקים האלה. זה תחום צר שבצרים. שר המשפטים מקדיש 95% מהאנרגיה שלו לתחום שהוא במקרה הטוב 5% מהתחום עליו הוא מופקד. פרידמן היה מקבל את ברכת בייניש וברכת כולנו אם היה מגבש מגילת זכויות יסוד של הפרט ומנסה להעביר אותה בכנסת. זה היה משפר את מצב זכויות הפרט באופן דרמטי, לאין ערוך יותר מכל הרפורמות של פרידמן. שר המשפטים בוחר לא להתעסק כמעט בניסיון להעביר חוקה או אפילו את ליבת החוקה שעוסק בזכויות היסוד. הוא מתעסק מעט בבעיות היסוד של מערכת המשפט ועוסק באובססיביות בקרב הסמכויות עם בייניש. אם הוא ינצח או יפסיד אף אחד מכם לא ירגיש את זה. אם הוא היה משקיע את העומק האינטקלטואלי שלו (ויש לו הרבה) בדברים שמשפיעים על האזרח הוא היה יכול לעשות שינוי אמיתי.