לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  רביב דרוקר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

האמת של פואד, האמת של שיטרית


אתמול התראיין פואד בן אליעזר ב"מה בוער" עם רזי ברקאי. הוא זרק שם פצצה לכאורה - במלוא הביטחון הפואדי שלו הוא אמר שאבו מאזן בעצם מתנגד לשיחרורו של מרוואן ברגותי מהכלא. ערבי בוגדני שכמוהו. איזה ציניות. בשביל לשרוד בשלטון הוא מוכן שחברו יירקב בכלא. רזי ברקאי ובן כספית (מראיין אורח) חגגו על הכותרת ובצדק.
שבועיים וחצי לפני כן פואד התארח באולפן "לונדון את קירשנבאום". אני שימשתי כמראיין אורח במקום ירון לונדון שקיבל בדיוק באותו זמן את פרס סוקולוב. בהפסקת הפרסומות פואד אמר לנו שאבו מאזן מתנגד לשיחרור ברגותי. איתנו הוא היה קצת יותר חופשי. הוא סיפר מי אמר לו את זה. מדובר, לדבריו, באישיות בכירה מאוד. לפני השיחה לא קבענו את כלליה ולכן לא אפרסם את שם האישיות. צוות האולפן ששמע את שר הביטחון לשעבר חשב שמדובר בידיעה חדשותית מצוינת. אני קצת פחות. אח"כ בדקתי ובדקתי ולא מצאתי שום אישוש לדברים. לא פירסמתי ואני לא מצטער.
למה אני מספר לכם את זה? כי פואד הוא תופעה פוליטית שצריך להבין אותה. יש לו איזה מנהג משונה כזה להגיד לא פעם דברים שאין להם קשר אמיתי למציאות ולעובדות. אל תשאלו אותי עכשיו למה ואיך זה קורה. לפעמים אפילו אין צורך בעיוות המציאות אבל הוא עושה את זה. כשעבדתי עם עפר שלח על "בומרנג" נפגשנו כמה פעמים עם שר הביטחון לשעבר, בן אליעזר. שאלנו אותו, בין השאר, על חיסול סאלח שחאדה, חיסול שעורר הרבה מחלוקת, כזכור. פואד היה בחו"ל בזמן שהחיסול אושר סופית ובוצע. פואד סיפר לנו בפרטי פרטים איך הוא אישר את החיסול בשיחות משדה התעופה. הוא דיבר עם המפקד הזה וראש החיל ההוא. מסיפורו עלה שגורמי הצבא הבכירים ביותר שיקרו את שר הביטחון של מדינת ישראל בנוגע לכמות החפים מפשע שעלולה להיפגע כתוצאה מהחיסול. אחלה סיפור. מאוד רצינו לפרסם. שאלנו אותו כמה פעמים על המקרה כדי להיות בטוחים שהבנו. הבנו. רק שלא היה שום קשר בין גרסת בן אליעזר למציאות. אח"כ בדקנו עם גורמים נוספים והתברר שפואד כמעט לא היה מעורב באישור החיסול. אני לא זוכר בדיוק את הפרטים אבל נדמה לי שמעורבותו של בן אליעזר באישור החיסול התמצתה בקבלת עידכון בנושא מראש לשכתו. זאת לא הפעם הראשונה ולא האחרונה שזה קורה לי עם בן אליעזר. כשהוא מדבר על מלחמת לבנון השנייה, הוא מספר לא פעם איך התנגד לה מתחילתה. שוב אחלה סיפור, רק שבישיבת הממשלה הראשונה שאישרה את המבצע פואד לא נכח. הוא היה בחו"ל.
באמצע המלחמה דיווחתי על ישיבת סיעת העבודה. סיפרתי לרפי רשף שפואד היה היחיד בישיבה שדרש מבצע קרקעי. פואד ישב לידי באולפן. מייד אחרי שסיימתי לדווח, הוא הכחיש את הדיווח נמרצות. מאז כל פעם שאנחנו מדברים על המלחמה הוא מזכיר לי שהיה היחיד שתבע פעולה קרקעית. בתגובה אני מזכיר לו את ההכחשה הגורפת שלו. פעם אחת הוא ענה לי "טוב, מה שאתה תגיד אני אגיד הפוך". את העיקרון הזה אני דווקא מבין מצוין.
על הדרך אני כבר אתקן משהו שאמר הבוקר שר הפנים, מאיר שיטרית, לרזי ברקאי ב"מה בוער". שיטרית אמר שהוא היחיד שהצביע נגד בישיבת הקבינט שאישרה את המבצע הקרקעי בסוף המלחמה. לא נכון. שיטרית דיבר נגד המבצע, אבל לא הצביע מהסיבה הפשוטה שאין לו זכות הצבעה. מעמדו בקבינט היה של משקיף ולא חבר. אגב, שיטרית לא היה היחיד שדיבר נגד המבצע הקרקעי. היו עוד שרים שעשו זאת. בסופו של דבר, הם נמנעו כי בימים ההם של המלחמה הופעל עליהם לחץ גדול, גלוי וסמוי, לשדר מראית עין חיצונית של הסכמה וקונצנזוס.
נכתב על ידי רביב דרוקר , 7/1/2008 22:05   בקטגוריות פוליטיקה, תקשורת, פלסטינים  
51 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שקרים, שקרים לבנים וסטטיסטיקה


שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, כתב היום מאמר ב"הארץ". את המאמר הוא ליווה בגרף של מספר הקסאמים ששוגרו לעבר ישראל לפי שנים. הגרף מוכיח שלאחר ההתנתקות עלה באופן ניכר מספר הקסאמים. הנה ההוכחה של מתנגדי ההתנתקות: אנחנו נסוגים והם רודפים אחרינו.
המאמר הזכיר לי את המשפט  על כך שישנם 3 סוגי שקרים: שקרים, שקרים לבנים וסטטיסטיקה.
הגרף של ארנס לקוח מתוך מחקר מאלף ומפורט של המרכז לחקר הטרור, שפועל תחת כנפיה של מערכת הביטחון ובראשו עומדת אנציקלופדיית מידע בשם ראובן ארליך. המרכז הוא גוף חצי תעמולתי, חצי מודיעיני. באופן טבעי, הוא משרטט את הנרטיב הישראלי וכמעט לא תמצא בפירסומיו ביקורת המדיניות הישראלית. אין עם זה, לדעתי, שום בעיה.
המחקר של ארליך משתרע על 102 עמודים וכמו הרבה מחקרים אפשר למצוא בו תימוכין כמעט לכל טענה. כך למשל, מספר ההרוגים והפצועים כתוצאה מירי הרקטות קטן מאז ההתנתקות. ב - 2004, לפני ההתנתקות, נהרגו 4 ישראלים כמו בשנים 2006 ו - 2007, אחרי ההתנתקות, יחד. מה זה אומר? שההתנתקות הצליחה? ממש לא.
הנה עוד נתון: מספר הרקטות ששוגרו אכן גדל אבל מספר המרגמות ששוגרו קטן באופן משמעותי מאז ההתנתקות. מה זה אומר? הנה, ההתנתקות ניצחה את המרגמות...
כל אחד יפרש את זה איך שהוא רוצה. רק בוא לא נספר לעצמנו שקרים. מי ש"התאכזב" מהתגובה הפלשתינית להתנתקות הוא טיפש או שקרן. אני לא חושב שהיה אחד שחשב שבעקבות ההתנתקות יהיה שקט ברצועת עזה. זה לא היה קיים באף תרחיש ובשום מאמר. אישית, מאוד לא אהבתי את תוכנית ההתנתקות בגלל החד צדדיות שלה אבל לזכותו של שרון ושאר משווקי התוכנית צריך להגיד שהם מאוד נזהרו לא להבטיח גן של שושנים בסוף הדרך.  למעשה, אם תסתכלו ברוב ההערכות המודיעיניות לפני ההתנתקות של בוגי יעלון ושאר הגאונים הצבאיים תראו שהמצב הביטחוני פחות גרוע ממה שהם חזו. מה שכן קרה זו עליית החמאס ואת זה אנשי הצבא לא צפו וסתם אנשים פשוטים עם שכל ישר כן.
נכתב על ידי רביב דרוקר , 17/12/2007 12:48   בקטגוריות המתחרים, צה"ל, תקשורת, פלסטינים, התהליך המדיני  
108 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שלא יכירו ולא יעשו טובות


משחק חדש הגיע לעיר. שהפלשתינים יכירו בנו כמדינה יהודית. שיכירו עכשיו. אם לא, לא נדבר איתם. טוב לנו, לא טוב לנו, לא משנה. פתאום זה קריטי לעתידנו שסאיב עריקאת יסכים להכיר בנו כמדינה יהודית. לא סתם חשוב. כבר רבים על הקרדיט. ציפי ליבני, כמו תיבת נגינה מקולקלת, מזכירה לכולם שהיא הראשונה להמציא את זה. לפניה זה לא היה. היא שיכנעה את בוש, היא עשתה את זה. זה קשקוש כל כך גדול שאין אפילו טעם להתמודד עם העובדות. היא כל כך שיכנעה שאיכשהו שלוש שנים וחצי אחרי שהיא שיכנעה אותו אנחנו עדיין מחפשים את זה.
גיבור יהדותנו הנוכחי הוא אביגדור ליברמן. ליברמן רוצה להעלות את זה בישיבת הממשלה הקרובה. שזה יהיה תנאי כתנאי. תנאי. לא נדבר איתכם אם לא תכירו בנו כמדינה יהודית. אה,כן, ואנחנו רוצים גם שתשירו התקווה בלי מבטא מייד כשאתם נוחתים באנאפוליס.
סיקרתי את המו"מ הקודם בין ישראל לפלשתינים. המו"מ האמיתי על הסדר קבע לפני שבע שנים. היו בו מיליון טעויות אבל לפחות הרגשתי בצד של החכמים. מנהלי המו"מ תמיד הלכו על אותו קו. נוותר לפלשתינים בסמלים, ננצח במהות. נגיד להם מילים יפות על הפליטים אבל לא ניתן להם לחזור. נסכים לדגל פלשתיני על הר הבית אבל נכונן שם משטר מיוחד. הייתה הרגשה שהפלשתינים הם  הצד הילדותי, זה שנחוצים לו סמלים ומילים והגדרות מדויקות ואנחנו, מערביים מתקדמים שכמונו, חושבים רציונלית מה באינטרס שלנו לקדם.
בניהול מו"מ יש שלושה סוגי דיאלוג אפשריים. דיאלוג שמבוסס על זכות ("מגיע לי כי הייתי פה קודם, כי החוק הבינ"ל לצידי"), דיאלוג שמבוסס על כוח ("אנחנו יותר חזקים, אנחנו נכתיב את התנאים") ודיאלוג שמבוסס על אינטרס. אם אתה רוצה לנהל מו"מ בצורה חכמה אתה צריך לשאוף שהדיאלוג שלך יהיה מבוסס על אינטרס. איך התהפכו לנו פתאום החיים? איך אחרי 60 שנות ריבונות הגענו למצב מעורר החמלה שאנחנו צריכים לבקש מהפלשתינים שיכירו בנו כמדינה יהודית? מה זה בדיוק נותן לנו? איך זה משפר את מצבנו בסנטימטר? מצידי שהפלשתינים יודיעו שהם רואים בנו קווקז עילית אבל שלא יבצעו פעולות טרור. עדיף בהרבה על הכרה כמדינה יהודית וביצוע פעולות טרור.
הפלשתינים, כמובן, מצידם משחקים את המשחק. פעם, בסוף שנות השמונים, הם עוד היו מוכנים להכיר בנו בתנאים מסוימים כמדינה יהודית, אבל מהרגע שזה חשוב ליהודים, כמובן, הם לא מוכנים לעשות את זה יותר. ככה זה. שני הצדדים מוכנים לאבד עין ובלבד שהצד השני יאבד שתי עיניים.
התירוץ הרציונלי מאחורי הדרישה האינפנטילית הוא שבכך שהם יכירו בנו כמדינה יהודית הם למעשה יוותרו על זכות השיבה. קשקוש בלבוש. זה לא מונע מהם אחר כך לדרוש את זכות השיבה. חברים שם למעלה, באמת, אתם אמורים להנהיג, לפעול לא מהבטן, לקדם את האינטרסים של מדינת ישראל, לא להמציא תירוצים מגוחכים למה אתם לא עושים כלום.
נכתב על ידי רביב דרוקר , 16/11/2007 23:51   בקטגוריות תקשורת, פלסטינים, התהליך המדיני  
77 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , תקשורת ומדיה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרביב דרוקר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רביב דרוקר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)