לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  רביב דרוקר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

נתניהו והגולן או: בשידור החוזר נראיתי קצת יותר טוב


אז לאן בדיוק הסכים נתניהו לסגת במו"מ שלו עם הסורים?
הסיפור הזה הוא סיפור יוצא דופן. עובדותיו פורסמו מספר פעמים בצורה די מדויקת, אבל זה לא מפריע למר נתניהו שוב ושוב להכחיש אותו. הוא לא סתם מכחיש. בכל פעם שהסיפור צץ, נתניהו הולך צעד אחד קדימה בהכחשה. נדמה שבכל פעם הוא מתקן את סיפור המו"מ באופן רטרואקטיבי.
כשסיפור המו"מ הישראלי-סורי בתקופת נתניהו פורסם לראשונה על ידי זאב שיף ב"הארץ", נתניהו דיבר על כך שהסכים לסגת מרמת הגולן אבל דרש שישראל תישאר מיילים מהגבול. הוא טען שלא נקב בכמות המיילים. כשאהוד ברק פתח במו"מ אינטנסיבי עם הסורים הוא הדליף את ויתוריו המלאים של נתניהו. הטיוטות פורסמו בהרחבה בעיתונים אבל נתניהו המשיך להכחיש. הוא דיבר על כך שהסכים לרדת רק עד קו המצוקים ברמת הגולן וטען שהצליח לקבל הסכמה מרחיקת לכת של אסד לויתורים שלו בגולן. לפי גירסת נתניהו הוא עמד על כך שהיישובים הישראליים בגולן יישארו. 
עכשיו אולמרט מנהל מו"מ עם הסורים. נתניהו שוב נשאל על המו"מ ועכשיו כבר אפשר להבין ממנו שהוא בכלל לא הסכים לנסיגה מהגולן.
הסיפור המלא פורסם בספרו של דניס רוס - "THE MISSING PEACE". רוס הוא מתעד כפייתי. הוא מספר בספרו שהעיתונאי תומס פרידמן נתן לו עצת זהב, כשהתחיל את תפקידו, לתעד, לתעד ולתעד. רוס אכן תיעד. כל יום, כל שיחה, כל מבט וכל תנועה. הוא לא ידע בזמן אמת על המו"מ הסודי שנתניהו ניהל עם אסד דרך רונלד לאודר.
כשברק עלה לשלטון הוא הציב את ההסכם עם הסורים בראש סדר העדיפויות שלו. רוס ניסה להבין ממנו האם יסכים לאשרר את "הפיקדון" של רבין. ברק סירב. נציגיו (דני יתום וצביקה שטאובר) נתנו לרוס להבין שהם יודעים משהו שהוא לא יודע, שיש להם יסוד להניח שאסד יהיה מוכן לנסיגה ישראלית לא עד קווי הארבעה ביוני. אחרי כמה זמן התעלומה פוצחה. ברק בנה על טיוטה שלאודר הציג לקלינטון. ברק גילה את הטיוטה כשהגיע למשרד ראש הממשלה וחשב, מן הסתם, שלא יכולה להיות מבחינתו הצעה טובה יותר. הוא יחתום על ההסכם שנתניהו עשה. כך, גם ישיג הסכם טוב וגם יעביר אותו בקלות בציבור ובכנסת. הלו, אם נתניהו הסכים לזה מי בליכוד יכול להתנגד?
רוס ראה במהירות שהטיוטה הייתה טובה מכדי להיות אמיתית. הוא התקשה להאמין שאסד האב באמת נתן לה יד ובמיוחד לנקודה במסמך לפיה הנסיגה הישראלית תהיה עד קו הגבול הבינלאומי של 1923 ולא עד קווי הארבעה ביוני. מהר מאוד התברר שהטיוטה היא באמת, במקרה הטוב, הצעת נתניהו. הסורים לא הסכימו לה. אבל הסיפור לא נגמר כאן. ביבי, מסתבר, הסכים ליותר מזה.
בשלב מאוחר יותר במו"מ, לאודר הציג ביוזמתו בפני האמריקנים את הטיוטה האמיתית עליה הצדדים הסכימו. פה כבר דובר על נסיגה ישראלית מכל רמת הגולן עד לקווי הארבעה ביוני 1967. במסמך הזה כבר לא הייתה הסכמה סורית למנוע התקפות על ישראל מלבנון (כמו שהייתה בטיוטה הראשונה שהציג לאודר) ולמסמך הזה, כפי שגילו האמריקנים במהירות, הסורים באמת הסכימו. אלא שעל המסמך הזה ברק לא הסכים לשמוע. הוא לא הסכים לנסיגה לה הסכים נתניהו, כותב רוס (למי שמתעניין - עמוד 528 בספר).
שני דברים מושכים אותי במיוחד לחזור לסיפור הזה.
ראשית, מה שקרה פה, בישראל, במו"מ הסודי ההוא, מעולם לא סופר. איציק מרדכי ואריאל שרון (שרי הביטחון והחוץ, בהתאמה, בתקופה הנידונה) לקחו קרדיט על בלימת המו"מ של נתניהו אבל הם מעולם לא סיפרו את גירסתם. יועצו המדיני של נתניהו באותה תקופה, עוזי ארד, היה מעורב, אבל גם הוא לא כתב זיכרונות. בארה"ב, סיפור כזה כבר היה מפרנס 20 ספרים, אם הוא היה סיפור פנימי שלהם, כמובן. רק דמיינו לכם נשיא אמריקני שהיה עושה מו"מ חשאי, בניגוד לעמדותיו הפומביות, דרך איש עסקים, עם מנהיג של מדינת אויב. חמישים שנה אחרי המו"מ עוד היו יוצאים ספרים עליו. כאן אין תרבות משמעותית של כתיבת ספרים פוליטיים ועוד יותר משזו בעיה של תרבות, זו בעיה של כסף. שוק קטן. לא שווה לכתוב. לא שווה להסתכן במריבות עם מקורות.
הנקודה השנייה היא נתניהו. יש משהו כמעט חידתי ביכולת של נתניהו להכחיש, באופן כל כך בוטה, עובדות מוצקות ומתועדות. הוא יודע שתיעוד המו"מ נמצא במשרד ראש הממשלה, כלומר, הוא יודע שיריביו (ברק, שרון בזמנו ואולמרט עכשיו) היו חשופים למידע. הוא יודע שהדברים התפרסמו, אבל איכשהו הוא מאמין, שאם יחזור על האמת שלו מספיק פעמים, הקהל שלו יאמין לו או לפחות לא יהיה לו כוח לקרוא את הספר של דניס רוס. 
נכתב על ידי רביב דרוקר , 31/5/2008 23:28   בקטגוריות התהליך המדיני, נתניהו, סוריה, רמת הגולן, משא ומתן  
46 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   3 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שקרים, שקרים לבנים וסטטיסטיקה


שר הביטחון לשעבר, משה ארנס, כתב היום מאמר ב"הארץ". את המאמר הוא ליווה בגרף של מספר הקסאמים ששוגרו לעבר ישראל לפי שנים. הגרף מוכיח שלאחר ההתנתקות עלה באופן ניכר מספר הקסאמים. הנה ההוכחה של מתנגדי ההתנתקות: אנחנו נסוגים והם רודפים אחרינו.
המאמר הזכיר לי את המשפט  על כך שישנם 3 סוגי שקרים: שקרים, שקרים לבנים וסטטיסטיקה.
הגרף של ארנס לקוח מתוך מחקר מאלף ומפורט של המרכז לחקר הטרור, שפועל תחת כנפיה של מערכת הביטחון ובראשו עומדת אנציקלופדיית מידע בשם ראובן ארליך. המרכז הוא גוף חצי תעמולתי, חצי מודיעיני. באופן טבעי, הוא משרטט את הנרטיב הישראלי וכמעט לא תמצא בפירסומיו ביקורת המדיניות הישראלית. אין עם זה, לדעתי, שום בעיה.
המחקר של ארליך משתרע על 102 עמודים וכמו הרבה מחקרים אפשר למצוא בו תימוכין כמעט לכל טענה. כך למשל, מספר ההרוגים והפצועים כתוצאה מירי הרקטות קטן מאז ההתנתקות. ב - 2004, לפני ההתנתקות, נהרגו 4 ישראלים כמו בשנים 2006 ו - 2007, אחרי ההתנתקות, יחד. מה זה אומר? שההתנתקות הצליחה? ממש לא.
הנה עוד נתון: מספר הרקטות ששוגרו אכן גדל אבל מספר המרגמות ששוגרו קטן באופן משמעותי מאז ההתנתקות. מה זה אומר? הנה, ההתנתקות ניצחה את המרגמות...
כל אחד יפרש את זה איך שהוא רוצה. רק בוא לא נספר לעצמנו שקרים. מי ש"התאכזב" מהתגובה הפלשתינית להתנתקות הוא טיפש או שקרן. אני לא חושב שהיה אחד שחשב שבעקבות ההתנתקות יהיה שקט ברצועת עזה. זה לא היה קיים באף תרחיש ובשום מאמר. אישית, מאוד לא אהבתי את תוכנית ההתנתקות בגלל החד צדדיות שלה אבל לזכותו של שרון ושאר משווקי התוכנית צריך להגיד שהם מאוד נזהרו לא להבטיח גן של שושנים בסוף הדרך.  למעשה, אם תסתכלו ברוב ההערכות המודיעיניות לפני ההתנתקות של בוגי יעלון ושאר הגאונים הצבאיים תראו שהמצב הביטחוני פחות גרוע ממה שהם חזו. מה שכן קרה זו עליית החמאס ואת זה אנשי הצבא לא צפו וסתם אנשים פשוטים עם שכל ישר כן.
נכתב על ידי רביב דרוקר , 17/12/2007 12:48   בקטגוריות המתחרים, צה"ל, תקשורת, פלסטינים, התהליך המדיני  
108 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שלא יכירו ולא יעשו טובות


משחק חדש הגיע לעיר. שהפלשתינים יכירו בנו כמדינה יהודית. שיכירו עכשיו. אם לא, לא נדבר איתם. טוב לנו, לא טוב לנו, לא משנה. פתאום זה קריטי לעתידנו שסאיב עריקאת יסכים להכיר בנו כמדינה יהודית. לא סתם חשוב. כבר רבים על הקרדיט. ציפי ליבני, כמו תיבת נגינה מקולקלת, מזכירה לכולם שהיא הראשונה להמציא את זה. לפניה זה לא היה. היא שיכנעה את בוש, היא עשתה את זה. זה קשקוש כל כך גדול שאין אפילו טעם להתמודד עם העובדות. היא כל כך שיכנעה שאיכשהו שלוש שנים וחצי אחרי שהיא שיכנעה אותו אנחנו עדיין מחפשים את זה.
גיבור יהדותנו הנוכחי הוא אביגדור ליברמן. ליברמן רוצה להעלות את זה בישיבת הממשלה הקרובה. שזה יהיה תנאי כתנאי. תנאי. לא נדבר איתכם אם לא תכירו בנו כמדינה יהודית. אה,כן, ואנחנו רוצים גם שתשירו התקווה בלי מבטא מייד כשאתם נוחתים באנאפוליס.
סיקרתי את המו"מ הקודם בין ישראל לפלשתינים. המו"מ האמיתי על הסדר קבע לפני שבע שנים. היו בו מיליון טעויות אבל לפחות הרגשתי בצד של החכמים. מנהלי המו"מ תמיד הלכו על אותו קו. נוותר לפלשתינים בסמלים, ננצח במהות. נגיד להם מילים יפות על הפליטים אבל לא ניתן להם לחזור. נסכים לדגל פלשתיני על הר הבית אבל נכונן שם משטר מיוחד. הייתה הרגשה שהפלשתינים הם  הצד הילדותי, זה שנחוצים לו סמלים ומילים והגדרות מדויקות ואנחנו, מערביים מתקדמים שכמונו, חושבים רציונלית מה באינטרס שלנו לקדם.
בניהול מו"מ יש שלושה סוגי דיאלוג אפשריים. דיאלוג שמבוסס על זכות ("מגיע לי כי הייתי פה קודם, כי החוק הבינ"ל לצידי"), דיאלוג שמבוסס על כוח ("אנחנו יותר חזקים, אנחנו נכתיב את התנאים") ודיאלוג שמבוסס על אינטרס. אם אתה רוצה לנהל מו"מ בצורה חכמה אתה צריך לשאוף שהדיאלוג שלך יהיה מבוסס על אינטרס. איך התהפכו לנו פתאום החיים? איך אחרי 60 שנות ריבונות הגענו למצב מעורר החמלה שאנחנו צריכים לבקש מהפלשתינים שיכירו בנו כמדינה יהודית? מה זה בדיוק נותן לנו? איך זה משפר את מצבנו בסנטימטר? מצידי שהפלשתינים יודיעו שהם רואים בנו קווקז עילית אבל שלא יבצעו פעולות טרור. עדיף בהרבה על הכרה כמדינה יהודית וביצוע פעולות טרור.
הפלשתינים, כמובן, מצידם משחקים את המשחק. פעם, בסוף שנות השמונים, הם עוד היו מוכנים להכיר בנו בתנאים מסוימים כמדינה יהודית, אבל מהרגע שזה חשוב ליהודים, כמובן, הם לא מוכנים לעשות את זה יותר. ככה זה. שני הצדדים מוכנים לאבד עין ובלבד שהצד השני יאבד שתי עיניים.
התירוץ הרציונלי מאחורי הדרישה האינפנטילית הוא שבכך שהם יכירו בנו כמדינה יהודית הם למעשה יוותרו על זכות השיבה. קשקוש בלבוש. זה לא מונע מהם אחר כך לדרוש את זכות השיבה. חברים שם למעלה, באמת, אתם אמורים להנהיג, לפעול לא מהבטן, לקדם את האינטרסים של מדינת ישראל, לא להמציא תירוצים מגוחכים למה אתם לא עושים כלום.
נכתב על ידי רביב דרוקר , 16/11/2007 23:51   בקטגוריות תקשורת, פלסטינים, התהליך המדיני  
77 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , תקשורת ומדיה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרביב דרוקר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רביב דרוקר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)