לא בטוח שזה יעניין מישהו אבל חשבתי לכתוב על "שישי", התוכנית שעפר שלח ואני מגישים בשנתיים ומשהו האחרונות בערוץ 10 ביום שישי בשמונה. אני אנסה להסביר (אזהרה: זה יהיה ארוך להפליא) את הבחירות שלנו (שלנו, זה ממש לא רק עפר ואני, אלא עורכים, כתבים, תחקירנים, מפיקים, כל צוות התוכנית), את הפורמט, למה התוכנית נראית כך ולא אחרת. אולי זה יעניין מישהו.

פתיחה - "ערב טוב לכם"

במקור היינו פותחים בקליפ. עומדים אחד ליד השני, דחקה קצרה וקליפ ביקורתי - סאטירי על ענייני השבוע. אחרי חצי שנה זה נזרק לפח. למה? זה מסוג הדברים המעניינים בטלוויזיה. לא ממש התקבלה החלטה מסודרת לזרוק את זה. מתישהו הייתה הרגשה שזה לא מצדיק את ההשקעה ההפקתית (זה המון עבודה), שזה צובע את התוכנית בצבע של תוכנית נישתית מדי, ברנז'אית מדי ואה, כן, גם הגיעה עורכת חדשה (טלי בן עובדיה) שלא אהבה את זה. הקליפ עף. אגב, כקונספט אני עדיין מאוד מאמין בשילוב של סאטירה וחדשות אבל זה כבר לטור אחר.

במקום קליפ, אנחנו פותחים ב"ערב טוב לכם" שיגרתי. בהתחלה היינו מתלבשים מאוד לא פורמלי. אני חשבתי שזה נכון לשדר משהו אחר, שונה מיומני החדשות האחרים. עפר סתם לא אוהב חליפות...לאט לאט התברגנו. מטריקו לחולצות כפתורים, מחולצות כפתורים לז'קטים ועניבות. המון זמן גם התעקשתי להגיד "ערב טוב עופריקו". שוב, ניסיון לשדר מגניבות, נכנסתם אלינו לסלון ואתם רואים שיחה רגילה בין שני אנשים, משהו אחר. גם זה עף. יותר ויותר אנשים בחברה העירו. אף אחד לא לחץ. זה לא עובד ככה. רק הערות קטנות שמסבירות לך שזה מגניב רק אותך ושאת אחרים זה בעיקר מעצבן. הלו, זה יום שישי בערב. תתנהג בהתאם. "ערב טוב לכם".

אגב, אני עדיין אומר "ערב טוב צלח". ניסיון ילדותי לשמור על משהו.

מבזק

גם פה ניסינו להתחכם. להגיש בעצמנו. להגיד משהו על כל ידיעה. גם זה עף. אין לנו שום יתרון בהגשת חדשות, שלא לומר שיש לנו חסרונות. הפרצוף של "4 הרוגים בתאונת דרכים מחרידה הבוקר סמוך ל..." פשוט לא מתיישב עלינו טוב. בעיה. נסלי ברדה עושה את זה יותר טוב.

"5 דעות"

המון זמן דיברנו בינינו על איך משדרים דעות בטלוויזיה. צרכן התקשורת מאוד רגיל ומיומן בקריאת דעות בעיתון. מהטלוויזיה, משום מה, קשה לו יותר לצרוך אותן. אני זוכר שפעם ניסיתי לגייס את אמנון לוי לעשות אצלנו דעה והוא אמר לי בגילוי לב. לא נראה לי הפורמט שלכם של הדעות. איכשהו, בטלוויזיה זה לא יוצא טוב. גם מגישים כמו יעקב אילון ורפי רשף, למשל, לא מתחברים לפורמט.

מצד שני, אני מאוד מאמין שזה בדיוק התפקיד של תוכנית חדשות בטלוויזיה היום. לבטא דעות, להפסיק לשחק את שופט הקו האובייקטיבי, לעורר דיון, להיות פרובוקטיביים.

בסוף יצרנו את הפורמט הזה של "5 דעות" (הרבה בעזרת בן שני שעזר לפצח את זה טלוויזיונית). בין ארבעים שניות לדקה של טקסט, 2 סאונד אפים, קצב, תנועות מצלמה, משהו אולפני ערוך אבל קצת מלוכלך. לא מעט צופים הסתייגו בהתחלה מהתזזיתיות והתלוננו שבגלל תנועות המצלמה קשה להם להבין מה אומרים. הורדנו את הקצב והוספנו תרגום ובעיניי, יצרנו משהו ייחודי שהוא בדיוק מה שאנחנו מנסים לשדר בתוכנית. תאהבו אותנו או תשנאו אותנו, אבל בואו תשמעו מה יש לנו (ולכתבים ומגישים אחרים) להגיד. אגב, בתרגום למילים זה בערך 80 עד 100 מילה. בעיתון, סתם לשם השוואה, מאמר דעות הוא 500 מילה. פי 5. לאט לאט אתה מבין שהצורך לקצר רק מזקק את הדעה והופך אותה לטובה יותר.

הלב של העניין צריך להיות פרובוקטיביות. דעות שלא שמעתם במיליון ואחד ערוצים התקשורת האחרים. זה לא קל. אתה לא רוצה לייצר פרובוקציה לשם פרובוקציה. גם לא קל לייצר תמהיל דמוגרפי מספיק מגוון של דעתניים. אנחנו, למשל, בחיפוש מתמיד אחרי נשים וימניים. עפר ואני לא נמנים על שתי קבוצות האוכלוסייה האלה וכדי שלא תרגישו שאיך שאתם רואים אותנו על המסך אתם כבר יודעים מה נגיד, אנחנו מחפשים תמיד גיוון.

כתבות דוקומנטריות

אני לא מאמין גדול בכתבות דוקומנטריות. כתבות של 10-12 דקות נראות לי כמו נצח. נראה לי שהצופה המודרני, אחוז התזזית, מפוצץ הגירויים, לא יכול להחזיק על סיפור אחד כל כך הרבה זמן, מה עוד שמעטים הסיפורים הטלוויזיוניים ששווים 12 דקות. מאיפה אני מביא את כל התובנות המלומדות הללו? מהצופה שאני מכיר הכי טוב. מעצמי. הנה עוד בעיה בגיבוש פורמט טלוויזיוני. אתה בטוח שאם תבנה תוכנית שאתה רוצה לצפות בה אז גם אחרים ירצו. אולי נוח לך להאמין בזה כי איזה עוגן אחר יש לך להיתלות בו?

עפר ואני רצינו בהתחלה לעשות תוכנית עם קצב מטורף, ששואב השראה מתוכניות המגזין בערוץ הספורט שעפר משתתף בהן. כתבות של 3-4 דקות ורצים מאייטם לאייטם. די במהירות ירדנו מזה.

למה? לא בהכרח מכיוון ששינינו את דעתנו על איך צריכה להיראות תוכנית החלומות שלנו.

כמה סיבות:

1. כשיש לך כתבי מגזין כל כך טובים (בן שני, ישראל רוזנר ונסלי ברדה) אתה צריך להיות מטומטם או אגו מנייאק כדי לוותר עליהם לטובת עקרונותיך הלא מבוססים.

2. אלוהים אדירים, נסו אתם למלא תוכנית של 90 דקות באייטמים של 3-4 דקות.

3. מסתבר, שלא כל הצופים מרגישים כמוני. עובדה. הקהל של התוכנית שלנו כל הזמן גדל. גם תוכניות אחרות, שמשדרות כתבות כאלו, לא בדיוק מתרסקות.

4. בעבודה תחקירית נכונה (ויש לנו באמת צוות תחקירנים מופלא - מואב ורדי, שלי טפיירו, טל גרנות ואסף אוזן) ועם עורכת מעולה (עדי גרתי - נער) וסגן עורך מבריק, נדב פייניק, אתה מצליח לאתר מספיק סיפורים טובים ששווים 12 דקות. חוץ מזה, בן שני וישראל רוזנר פשוט לא מצליחים להגיד כלום בפחות מ - 12 דקות...

אז על מה עושים כתבות?

אוהו, על זה יש לנו ויכוחים אינטנסיביים. אני, למשל, לא מסוגל לראות עוד כתבה על הסבל בשדרות. מצד שני, לבן שני יש איזה מנגנון אוטומטי באוטו שגורם לו לנסוע לשדרות כל פעם שנופל שם קסאם. אני מאוד מאמין שאין טעם לעשות כתבות שאין להן קשב מינימאלי אצל הצופה ודברים שהוא ראה כבר אלף פעם הוא לא ירצה לראות שוב. גאוני, לא? רק חוכמולוג אחד, אולי תציע משהו חדש, במקום לרטון כל הזמן? טוב, בוא נצלם ילדים בשדרות, או נצלם את העיתונאים שמסקרים את שדרות. אה, עשינו את זה כבר?

אני גם מאוד מאמין שאין סיבה לדכדך את הצופה. יש שיקראו לזה אסקפיזם. יאללה, בסדר. אם יש לזה ערך עיתונאי, כמו התמונות של הקופים שעורכים בהם ניסויים, אז זה שווה ושידרנו כתבה כזאת אחרי הרבה פרפורים (ואחרי שחדשות 2 דחו אותה). אם זה נטו רגש, זעקות נוראיות של הורים שכולים וכד', בעיניי, אין לזה מקום. פעם אחר פעם אני, כמובן, מפסיד בויכוח הפנים מערכתי, אבל לפחות אני ממרר את החיים למי שעושה אותן.

יש נקודה שמאוד חשוב להבין על הדרך בה חושבים אנשי טלוויזיה. אין לנו מושג אמיתי מה הציבור חושב. יכול להיות שלא יכול להיות לנו. אין הרי קבוצות מיקוד יומיומיות שיגידו לנו מה טוב ומה לא. אנחנו קוראים ביקורות בעיתונים, מקבלים משובים מאנשים ברחוב ומחברים ומגבשים עמדה "מלומדת" על מה הציבור רוצה לראות. כך למשל נוצר מיתוס, מן הסתם מוצדק, על הרגלי הצפייה ביום שישי. צפייה משפחתית, ילדים ליד הורים, לעתים צפייה אגבית - הטלוויזיה דולקת כשאנשים אוכלים ארוחת ערב.

איך מתרגמים את זה לכתבות? למשל, אל תעשה כתבות על אונס מחריד עם תיאורים פלסטיים (אנחנו, כמובן, עשינו, למגינת ליבם של בכירים בחברה). כן תעשה כתבות שילדים ומבוגרים, נשים וגברים, יכולים לראות ביחד. תן דוגמא? אופס. זו בדיוק הבעיה. איזה סיפורים עיתונאיים משמעותיים מעניינים נשים...ילדים, ילדים. צוחקים אתכם.

דיבור באולפן או למה אין לנו כמעט פרשנים?

זה אולי הדבר היחיד שנשארנו עקביים ונחרצים לגביו מהתחלה ועד הסוף. בלי פרשנים באולפן. מפעם לפעם זה קורה באירועים גדולים, אבל בעיקרון שנינו נגד ובמקרה יוצא הדופן הזה גם המערכת איתנו. פאנל הפרשנים של "אולפן שישי" נולד בימים אחרים. פרשנים אז מיעטו להופיע במהדורות אמצע השבוע (מהדורה ארכה אז חצי שעה), נשאר להם המון מה להגיד ביום שישי. ייתכן שגם צרכן התקשורת הגיע לסוף השבוע עם רצון להשלים את מה שהחסיר במשך השבוע. היום, לתחושתי, צרכן התקשורת כבר קרא וראה הכל לאורך כל השבוע. אין לו שום צורך לשמוע את האטריות הלעוסות שלך, אדוני הפרשן, שוב.

אבל יותר מזה. אני הרי פרשן. אני זוכר מה היה קורה כשגלעד עדין היה מזמין אותי ל"אולפן המרכזי", תוכנית החדשות ביום שישי של ערוץ 10, שקדמה לנו. למי יש כוח לאסוף אינפורמציה ביום שישי? ואם יש כוח, מה הסיכוי שאצליח לגייס מידע חדש/תובנות חדשות שלא עשיתי בהן שימוש במשך כל השבוע? תאמינו לי - די נמוך.

כשנוסדה "שישי" נאמר לנו שרוצים תוכנית שתתרחש רובה באולפן. זה שווק בעטיפה מרשרשת של חנפנות, "לך ולעפר יש כל כך הרבה דברים מעניינים להגיד", והסתיר, לא בהצלחה מרובה, צרכים כלכליים. תוכנית אולפן מאוד זולה. יציאה לשטח יותר יקרה. היום אנחנו בדיוק מה שהוגדר לנו, רק ההפך. התוכנית כמעט לא מתרחשת באולפן. בדרך כלל הזמן המקסימאלי שאנחנו מבלים באולפן יהיה שתי דקות. הערה שלי אחרי כתבה (חצי דקה) והערה של עפר (דקה וחצי...). זהו. קצב, קצב, קצב. 

ברייקולוגיה

מה זה? זהו המדע של הברייקים או מתי יוצאים לפרסומות. שטות גמורה, נכון? מה זה משנה? כמויות מטורפות של אנרגיה נשפכות במטרה לפצח את חידת היקום הזאת. לצאת מוקדם או מאוחר? יחד עם ערוץ 2, לפניהם או אחריהם? לא אשתף אתכם בזה כי זה משעמם אבל למי שיש תובנה משמעותית בעניין הזה אנא כתבו. אנחנו נואשים...

שליפות

מראש היה לנו ברור שיש אנשים שיקבלו אלרגיה מלראות את שנינו על המסך. דעתניים, קצת זחוחים, חושבים שהם יודעים הכל, ציניים, ביקורתיים, מי הם חושבים שהם. לכן, הקמנו את "שליפות מהמותן" או "רשימת חיסול" (שני השמות לא מוצלחים אבל התרגלנו). כל מה שחשבתם עלינו, רק יותר גרוע.

 קודם כל, זה פרסונאלי. אני מאמין שכמעט ואין טעם למתוח ביקורת (או להחמיא. זה קורה, נבלות) על מוסד. זה לא אפקטיבי. לכוון את זה לאדם זה מעניין יותר, נכון יותר וכן, כואב יותר. רשימת האנשים שהסתכסכנו איתם היא באמת אינסופית. אני לא כותב את זה כדי שתטפחו לנו על הכתף (טוב, אולי קצת) אבל לפעמים אני שואל את עצמי - עד לאן ייקח אותך יצר ההתבלטות שלך? עם כמה אנשים עוד תסתכסך רק כדי להיות שונה? האם עפר ואני בוחרים כל פעם יעדים קשים יותר כדי להרשים אחד את השני? אולי. אף פעם לא דיברנו על זה, אז אני לא יודע. הוא יורד עליי מפעם לפעם, שכשכבר ירדתי על בוז'י הרצוג קראתי לו "מוכשר כמו שד". אני ממריץ אותו לרדת על הרמטכ"ל (יש ביניהם איזה קשר ארוך שנים). בסוף אני אסכסך אותו עם אשכנזי והוא יסכסך אותי עם הרצוג. אולי זה כבר קרה.

התגובות ל"שליפות" מרתקות. אותי, לפחות. לא מעט אנשי תקשורת מתוחכמים לא אוהבים את זה. ירון לונדון, אהוד אשרי ז"ל. הפנייה הישירה נראית להם פופוליסטית מדי. יש בזה משהו. אני חושד שאם אני לא הייתי עושה את זה, גם אני לא הייתי מת על זה. הפוליטיקאים אוהבים את זה (או כך לפחות הם אומרים לי). חלקם תורמים לי רעיונות. חלקם מחכים כבר שנשחט מישהו מחבריהם. הציבור הרחב? שוב, אלוהים יודע. אנחנו מקבלים תגובות טובות אבל מי יודע.

בערך שנה אחרי שהתוכנית עלתה התפרסמה ביקורת מאוד אוהדת עליה. התיזה הייתה שסוף סוף נותנים לעפר ולי לעשות את הטלוויזיה שאנחנו מאמינים בה ולכן התוצאה כל כך טובה. מאז זו הבדיחה הקבועה שלנו. הביקורת התפרסמה בדיוק כשרוב העקרונות בהם האמנו נזרקו לפח והתוכנית עברה שינוי גדול. מאז אנחנו מאמינים רק ברייטינג והרייטינג עולה, תודה ששאלתם.

מילה אחרונה

רק ערוץ 10, בנסיבות המיוחדות בהן הוא פעל, יכול היה לאפשר לתוכנית הזאת להתגבש למשהו שהיום אנחנו מאוד גאים בו. היכולת לספוג חודשים של רייטינג נמוך (לפני עלייתנו לאוויר הרייטינג היה 3%. בתוכנית האחרונה - 7.7%), המרחב לשנות, לטעות, לחדש. אף פעם, אבל באמת אף פעם לא התערבו לנו בתכנים. לא הורידו כתבה, לא באו ברגל גסה והנחיתו - תשדרו את זה, או אל תשדרו את זה. האמת חייבת להיאמר, גם אם היא מכאיבה...חשבתי גם לכתוב על "בדרכים" ו"שחקן חיזוק" אבל המניפסט יצא עוד יותר ארוך ממה שתכננתי אז אולי בפעם אחרת.

השאלה קצת לא הוגנת. היא יוצרת תחושה שהתקשורת לא מוכנה לקבל שישבחו אנשי ציבור ומשתמע ממנה שאני קורא לנו לשנות את דרכינו. זה לא המקום ממנו אני בא. אולי אתחיל בדוגמה כי קצת קשה לי להסביר אחרת.

לפני מספר שבועות עפר שלח ואני יצאנו לראיון "בדרכים" עם רון חולדאי, ראש עירית תל אביב. חולדאי ממעט מאוד לתת ראיונות. אחרי שנה ששכבנו עליו (עפר שכב)  הוא הסכים. יצא אייטם חיובי, מבחינת חולדאי. כשאני כותב "יצא" זה נשמע כאילו יכול היה לצאת אחרת. לא ממש. כשהלכנו לראיון כבר ידענו שסביר מאוד להניח שייצא אייטם חיובי. אגב, לא אמרנו לחולדאי שזו עמדתנו לגביו. למה לא אמרנו? הרי זה היה מקל עלינו מאוד להשיג את הראיון. שתי סיבות. א. חששתי שאם נגיד, הדבר יזלוג הלאה וייראה כאילו מדובר היה במשחק מכור. ב. אם בכול זאת ייצא אייטם ביקורתי (אתה לא יודע עד הסוף מה יתפתח בשטח) חולדאי ירגיש שעבדנו עליו.

בקיצור, קיבלנו הר של תגובות נזעמות. מסתבר שלחולדאי יש אופוזיציה קשה מאוד בעיר. אני לא רוצה להתעסק עכשיו בפועלו של חולדאי. זה לא נושא הפוסט הזה.

אני רוצה לעסוק בדרך בה עבדנו והאם פעלנו נכון. עשינו עד היום משהו כמו עשרים או שלושים ראיונות "בדרכים". אף אחד לא קיבל תגובות כה קשות כמו זה שעשינו עם חולדאי. רוב מוחלט של הראיונות היה הרבה יותר ביקורתי. האם צריך להסיק מכך שיש מתאם – תהיה חיובי, יחתכו אותך? תהיה קטלני, יאהבו אותך? יכול להיות, אבל עוד יותר מעניין, בעיניי, היא ההתנגשות שאייטם חיובי מייצר בתוך הליבה של מה שעיתונאי אמור לעשות.

מצד אחד, תפקידה של תקשורת, בין השאר, הוא גם להגיד דברים טובים. אני חושב שחולדאי הוא ראש עיריה מצוין. יש לי פה ושם ביקורת עליו והיא גם עלתה בכתבה, בעיקר בגלל חדלונו (המכוון) לייצר דיור להשכרה במחירים סבירים בעיר (הוא פשוט לא מאמין שזה אפשרי ועפר שלח, למשל, מסכים איתו), אבל באופן כללי אני חושב שהוא קידם את העיר באופן משמעותי.

בעיניי, יש חשיבות עצומה לכך שאיש ציבור, שפועל נכון, גם יזכה לטפיחה על השכם. אחרת, נוצר מצב בו אנשי ציבור תמיד יספגו ביקורת מצד העיתונאים שלא מסכימים עם תפקודם, בעוד אלו שמעריכים אותם ישתקו.

אבל יש גם צד שני. אולי אני לא צריך לצאת לראיין מרואיין, שאני מעריך את פועלו. אולי צריך לשלוח לו תמיד מראיין ביקורתי. נכון, אין בעיה לשאול שאלות ביקורתיות, שאני לא מסכים איתם ולייצג קולות אחרים, זה נעשה מדי ראיון, אבל ברור שלא דומה ביקורת שאתה מאמין בה, לביקורת שאתה לא מאמין בה והשמעתה באה רק בשם "יש הטוענים ש...".

ועוד נקודה אחרונה, קריטית בעיניי. האגו של עיתונאים לא מאפשר להם, לא מאפשר לנו, להודות בכך שרמת הידיעה שלנו לגבי המציאות היא חלקית ומוטה. עיתונאי פועל כשהוא יודע, לא פעם, פחות ממושאי הסיקור שלו והוא מנסה להעמיד פנים שהוא יודע לא פחות. זו העמדת פנים מסוכנת. מצד שני, כמה פעמים אפשר להודות שאתה לא יודע? אם אתה כל כך לא יודע למה אתה על המסך? תדאג לדעת.

אני אסביר דרך דוגמה.

לפני שבועיים עשינו אייטם מצולם עם ראש עירית רמלה, יואל לביא. לפני ואחרי הראיון אמרו לי אנשים רבים, חלקם נושאים בתפקידים רמים, שהאיש "מושחת". קראתי חומרים, ראיתי כתבות, דיברתי עם אנשים. לא מצאתי ראיה אחת מוצקה לכך שהאיש מושחת. אפילו לא בדל ראיה. אין נגדו חקירה פלילית משמעותית (אני כותב משמעותית, כי לאחרונה הוא ומבקר העירייה הגישו אחד נגד השני תלונות הדדיות למשטרה והן נבדקות), לא כתב אישום, לא דו"ח מבקר המדינה.

נוצר מצב שאם אתה מתעלם בראיון מטענת השחיתות שמוטחת בלביא, אתה לא מביא חלק חשוב מאוד של הסיפור. אם אתה מתייחס אליה, איך אתה בדיוק עושה את זה? אולי האיש מושחת, כמו שרבים אומרים, ואתה פשוט לא יודע? אני חשבתי ועדיין חושב שיואל לביא נקי וזך. מי שחושב אחרת, שיוכיח. אבל כמו במקרה של חולדאי (גם עליו אנשים אמרו לי "הוא מושחת". שאלתי "על סמך מה?". אמרו "ראובן גרוס". ובכן, יכול להיות, אבל אין כתב אישום, אין כלום, רק חקירה שלא מסתיימת) עיתונאי צריך לדווח לציבור בדיוק מה שהוא יודע, כולל מה שהוא לא יודע. זה נשמע פשוט וקל. מניסיוני אני יודע, זה ממש לא.