לחיאני
ביום שישי שודרה ב"שישי" כתבה שעשיתי על ראש עירית בת ים, שלומי לחיאני. מאז, התפרסמו כמה ביקורות על הכתבה. אני לא רוצה להגיב על הביקורות הללו. לא, כי הן לא ראויות לתגובה או שאין לי (חלילה) מה להגיד. מסיבה לא ברורה, יש לי צורך להתנסות בתחושה הזאת של לשתוק. לקבל עקיצה ולא להגיב. אני מעריך פוליטיקאים הרבה יותר כשהן עושים את זה. נחמד לנסות את זה על עצמך פעם.
למה בכל זאת אני כותב?
כי יש נקודה אחת, שלא ממש עלתה בביקורות הטלוויזיה, והיא חשובה.
לפני עריכת הכתבה ידעתי ש"עובדה" עובדים על תחקיר מקיף בנושא של לחיאני. ידעתי גם שהם מתכוונים לשדר אותו ביום ראשון. במערכת שלנו היה מי שחשב, שלנו אסור לעשות כתבה עם לחיאני כי היא תיראה חיוורת לעומת הכתבה של "עובדה" ותריח ממה שנהוג לקרוא בתקשורת "סיכול ממוקד".
"סיכול ממוקד" הוא הנטייה של כלי תקשורת (שלא התבגרו...) להרוס לכלי תקשורת אחר אייטם, רק לשם תענוג ההרס. זה קורה כל הזמן, ומגעיל אותי כל פעם מחדש.
מהו "סיכול"? בעיניי, אם אתה עושה את האייטם רק מפני שכלי תקשורת אחר עושה אותו. על קשת האפשרויות יש הרבה "סיכולים" שלא עונים על הקריטריון הזה אבל זהו "סיכול" טהור.
במקרה של "עובדה", התשובה שלי הייתה "כן" מהדהד. בשבוע בו לחיאני נשחט בדו"ח מבקר המדינה הייתה, לדעתי, הצדקה עיתונאית מלאה לעשות את הכתבה. יותר מזה, הרבה מהחומרים של "עובדה" הגיעו לידיעתי לפני חודשים ארוכים. ידעתי גם שהם נמצאים בחזקת "עובדה" ושהם כבר עובדים על הנושא באינטנסיביות. החלטתי לא לטפל בהם ולהשאיר אותם ל"עובדה", עד שהגיע דו"ח מבקר המדינה.
ולגבי הטענה כי הייתי סלחן איתו - תשפטו בעצמכם...
חלוץ
ביום שישי פרסמה סימה קדמון ב"ידיעות אחרונות" ראיון עם הרמטכ"ל לשעבר, דן חלוץ. 3 הערות:
א. ניהלתי בחודשים האחרונים שיחות טלפוניות עם רא"ל בדימוס, חלוץ, בניסיון לשכנעו להתראיין. בשיחות האלה התרשמתי שחלוץ עומד להתראיין ולסגור חשבונות עם כל העולם. עיתונאית, זה, כמובן, נהדר, אבל קיוויתי בשבילו שהוא יהיה קצת יותר אצילי מזה. במובן הזה, הראיון שלו ב"ידיעות" הוכיח שלחלוץ יש את זה. בדיוק כמו בעדותו בוועדת וינוגרד, חלוץ לא הטיח האשמות באיש (חוץ מהתקשורת, כמובן) ולקח לא מעט על עצמו.
ב. מצד שני, חלק מטענותיו הריחו לי מהיתממות. חלוץ, למשל, יודע בדיוק איזו השפעה אדירה הייתה לו על הממשלה, ראש הממשלה ושר הביטחון. לא, זו לא אשמתו, אבל גם אי אפשר להתעלם מהעניין הזה.
ג. בראיון, רא"ל בדימוס חלוץ זרק בוץ על כתב של ערוץ 10. הוא סיפר שהכתב הזה הביא לשידור אחרי המלחמה הקלטה שלו אומר ש"ביום השלישי של המלחמה עוד לא הבנתי שזו מלחמה". הכתב לא ציין שחלוץ דיבר על מלחמת יום הכיפורים כך שכולם הבינו שהוא דיבר על מלחמת לבנון השנייה.
חלוץ אמר בראיון שהכותרת השגויה מדבריו שודרה בכותרות, אבל ההתנצלות על הציטוט המדויק הוחבאה איפשהו ליד מודעות האבל.
אם אני זוכר נכון, הכתב הוא ינון מגל וההכפשות כלפיו היו ממש לא במקום. נכון, הגיעה הקלטה לערוץ 10. שמעו אותה במהירות. הזמן דחק. שידרו את הדברים המוטעים שיוחסו לחלוץ והתנצלו בסוף המהדורה. אבל פה לא נגמר הסיפור וחלוץ יודע את זה היטב. אני יודע שהוא יודע, כי דיברתי איתו על העניין הזה.
מה שקרה לאחר אותה מהדורה זה שדוברת צה"ל, מירי רגב, החליטה לא לעבור על העניין לסדר היום. אני לא יודע מה אתם חושבים על מירי רגב, אבל תאמינו לי שאתם לא רוצים אותה על קו הטלפון כועסת. היא יודעת לנדנד, לאיים, להתחנף, הכול - עד שהיא משיגה את מטרתה. על חלוץ היא גוננה באופן יוצא דופן, לא רק במקרה הזה.
מתישהו היא סיפרה לי, שהיא מנסה לשכנע את ערוץ 10 להתנצל שוב על הטעות והפעם בקידמת המהדורה. תמכתי בעמדתה והבעתי את עמדתי בפני מנכ"ל החברה. ההתנצלות שודרה שוב (מן הסצם, למרות עמדתי...) ובמיקום הראוי לה. למה בכלל היה צריך לשכנע? כי אנחנו בתקשורת קצת חולים. אנחנו לא אוהבים להתנצל. רגשי נחיתות? חוסר ביטחון? לא יודע. לא אוהבים. אבל פה, בניגוד להרבה מקרים אחרים, כלי התקשורת, קרי ערוץ 10, עשה את ההחלטה הנכונה.
למרות ההתנצלות ולמרות שחלוץ יודע ממנה, הוא בחר להישאר בעמדת הקורבן. כנראה שזו עמדה שיש בה לא מעט כיף. מה זאת אומרת כנראה? אני הרי יודע שיש בה לא מעט כיף...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
רביב דרוקר