ביום ראשון שעבר פרסמתי את פרשת "טאורוס", החברה שפתחה נילי פריאל, אשתו של אהוד ברק. כמו כל כתב קיוויתי לפולו אפים, זה מחמיא לאגו והסיפור שווה את זה. החברה שהקימה פריאל, נראתה על פניה בעייתית. הפולו אפים אכן באו ובאו ובאו. "ידיעות" אפילו נתנו לי שוב ושוב קרדיט מלא, עם שמי. מאוד משמח. כמה פעמים יוצא לך לראות שם של חפיפניק בעיתון יום אחרי יום??

לאט לאט, השמחה על הצלחת החשיפה התחילה להחמיץ. קיבלתי את הרושם, שחלק מהפולו אפים לא נעשים מהטעמים הראויים. בעיקר הכעיסה אותי כותרת ראשית ב"ידיעות אחרונות" ביום חמישי שעבר, ארבעה ימים אחרי הפרסום הראשוני בערוץ 10. זה סיפור מדהים, רווי בפרטים, אבל מאוד שווה לקרוא עליו כדי להבין איך העיתון הגדול במדינה מתפקד ומהם הסטנדרטים העיתונאיים שלו ובעיקר של עורכו, שילה דה בר.

"פוליטיקה, עסקים ומשפחה: גילויים חדשים", הודיע העיתון בכותרת הגג שלו. בכותרת הראשית נכתב - "פרשת ברק: המסמך החדש". העיתון הציג "מסמך הנראה כאי מייל" וכתב "האי מייל נשלח בשנה האחרונה לאחר כניסתו של ברק לתפקיד שר הבטחון" וסיפר שהאי מייל לכאורה נשלח מחתנו של ברק אל ברק ונכתב בו "הפרדמנים – ברר איתם איך רושמים בחוזה. דן או חברה אחרת. להזמין אותם לארוחת ערב לחימום...". פדרמן, הסביר העיתון, הוא "מאנשי העסקים הבולטים והמשפיעים במשק הישראלי. הוא הבעלים של החברה הבטחונית בגדולה בישראל – אלביט מערכות – שלה יש קשרים ועסקים רבים עם מערכת הבטחון שבראשה עומד ברק".

בקיצור, העיתון רמז, לא פחות ולא יותר, שחתנו של אהוד ברק, בידיעתו המלאה, ניסה לקבל כספים באופן לא כשר ממיקי פדרמן. הרי פדרמן לא צריך שפריאל תקשר אותו עם 900 האנשים החשובים במשק הישראלי. אם הוא חותם על חוזה, יש לו סיבה אחרת. חמור מאוד. אלא שהפרסום היה מאוד בעייתי, בלשון המעטה. ברק הכחיש אותו לחלוטין וטען שהאי מייל בכלל מפוברק. העיתון ציין את זה אבל הלך עם הפרסום. מאז הפרסום, ברק המשיך לתבוע את עלבונו מצמרת "ידיעות". היום נשלח בעל הטור המרכזי של "ידיעות" לנסות לנקות קצת את הלכלוך. הוא ראיין את חתנו של ברק, זיו לוטנברג. הטור של ברנע הוא מלאכת מחשבת של אנטי עיתונות, חייבים לקרוא כדי להאמין. הנה תמצית של מה שברנע כתב:

"תוכנו של המייל החשיד את ברק במרומז בערבוב עסקי מדינה בעסקיו הפרטיים. לפני הפרסום, ברק ואשתו אמרו שהמייל מזויף, אבל סירבו לפרט ולהסביר. העיתון הציע להם להגיש תלונה במשטרה. הם סירבו. בהשאלה מתחום הכדורגל, הם שיחקו בונקר (במילים אחרות – הם אשמים. ר.ד.)...בראש המייל רשומות שלוש מילים בכתב יד: "לשיחה עם א". המקור שיער (שיער, שיער! הוא שיער ואנחנו מפרסמים – ר.ד.) שזה כתב ידה של נילי פריאל וש"א'" הוא אהוד ברק. היא סירבה לאשר או להכחיש (נו, יש הוכחה טובה יותר לכך שהמייל נכון? – ר.ד.)...התאריך במייל שנמסר לעיתון היה מחוק. התאריך במייל שמסר לנו לוטנברג היה 24 במאי 2007. במאי 2007 ברק היה עדיין אזרח פרטי שמתמודד בפריימריז. אם חשדותיו של לוטנברג נכונים, מי שמחק את התאריך רצה ליצור את הרושם שהטקסט מתייחס לתקופה שבה ברק היה כבר שר בטחון".

כמה נקודות:

1. מישהו "רצה ליצור את הרושם"? אולי המישהו הזה הוא "ידיעות" שבפרסום המקורי כתב: "האי מייל נשלח בשנה האחרונה לאחר כניסתו של ברק לתפקיד שר הבטחון"? הרי מייל כזה לפני שברק שר בטחון הוא בקושי חצי סיפור. אחרי, זה סיפור גדול. זו לא עובדה טריוויאלית. ברנע כותב ש"ידיעות" לא ידעו ממתי המייל, שהוא הגיע אליהם מחוק אבל הם פרסמו שהוא נכתב אחרי שברק כבר שר בטחון. וואו. יכול להיות שברנע מודה ש"ידיעות" פשוט כתבו שקר בפרסום הראשון שלהם?  

2. "ידיעות", מסתבר, פרסמו סיפור סנסציוני בכותרת ראשית, שמכתים אנושות את שר הבטחון, כשיש להם מייל, שהם לא בטוחים שהוא לא מפוברק, שהם לא יודעים ממתי הוא, שהם לא יודעים של מי כתב היד שעליו, שהם לא יודעים מי הוא א' עליו מדברים, שהם בעצם מחזיקים ביד כמעט כלום, רמז לסיפור, קצה חוט, רחוק מלהיות כותרת ראשית, אבל הם פרסמו.

3. ברנע כותב היום "בהנחה שהוא (לוטנברג, חתנו של ברק) דובר אמת הסיפור שלו מטריד הרבה יותר מתוכנו של המייל שפורסם בעיתון". אהה. נכון, נחום, ברור. תוכן המייל רק האשים את שר הבטחון של מדינת ישראל בהאשמה כבדה, אבל זה פחות מטריד אותך. איפשהו, לקראת סוף הטור, ברנע מסכים שלברק נגרם עוול אבל מוסיף ש"אולי מעז ייצא מתוק. עכשיו כשחתנו של ברק בחר לדבר ניתן יהיה לפתוח בחקירה משטרתית שתבהיר באופן מוסמך האם היה כאן זיוף". במילים אחרות, אנחנו ב"ידיעות" עשינו טוב כשפרסמנו מסמך, שאולי הוא מזויף ואולי לא. ככה פועל עיתון אחראי. מפרסמים משהו ומקווים לטוב.

סיפור המסמך המפוברק או לא הוא רק ביטוי אחד למה שקורה ב"ידיעות אחרונות". לפני שבועיים, העיתון פרסם סיפור על ניצול טבח מינכן שמת בחוסר כל. הסיפור קיבל הפנייה בעמוד ראשון ואחר כך כמעט עמוד בתוך עיתון יום שישי, שמופץ באינסוף עותקים. אה, כן. מתברר שהסיפור לא היה ולא נברא. ביום ראשון העיתון פרסם התנצלות. לא, לא ראיתם אותה, אלא אם כן יש לכם עיניים של סטיב אוסטין. היא הייתה קבורה ולא מובנת. אח"כ עורך העיתון, שילה דה בר, פיטר את הכתבת נאווה צוריאל. איך היו קוראים לזה ב"ידיעות" אם זו הייתה מערכת אחרת? לפטר את הש.ג.? אין בעיתון עורך לעמוד הראשון? ראש דסק? ראש מערכת חדשות? עורך עיתון? אף אחד לא מרים טלפון למישהו, שהיה אז במינכן, שיגיד להם שזה שטויות?

לפני כשש שנים עיתונאי אפרו אמריקני בשם ג'ייסון בלייר נתפס בדיווחים שקריים. עורך הניו יורק טיימס התפטר, ראש מערכת החדשות התפטר, החלה סערה ענקית והעיתון פרסם תחקיר שלם על דפיו. אין מה לדאוג. "ידיעות אחרונות" הוא לא הניו יורק טיימס ושילה דה בר לא חושב ללכת הביתה. יותר קל לפטר את צוריאל.

"חשבונות המלון של פרס/ברק/אולמרט נראים אחרת?". מכל הטענות שהפנו מר נתניהו ואנשיו כלפי התחקיר שלי, זו, כנראה, הטענה שהכי תפסה. כולם נהנתנים, לכולם יש מממנים מיסתוריים, כולם ככה, למה נטפלתם לביבי. נתניהו, בתגובתו, אפילו אמר זאת במפורש. אולמרט שהה במלון יותר יקר ממני בלונדון, טען יו"ר האופוזיציה.

אז ככה:

א. ייתכן מאוד ששלישיית פב"א (פרס, ברק, אולמרט) טסה ברמת הוצאות דומה לזו של נתניהו. אבל "ייתכן מאוד" לא מספיק. השאלה היא לא מה אנחנו חושבים שקורה, אלא מה אנחנו יכולים להוכיח שקרה. זו הציפייה של הציבור מהתקשורת וזו חובתו של העיתונאי. להביא עובדות ועובדות מוצקות. לא שמועות, לא "ייתכן מאוד". סיפורים על פרס גם אני שמעתי. אני לא יכול להוכיח אותם ובהיעדר הוכחה, הם לא קיימים. שמעתי גם המון סיפורים מביכים נוספים על נתניהו, שמעולם לא פירסמתי. אין לי איך להוכיח אותם.

ב. אולמרט הוא ראש ממשלה בשנתיים האחרונות. ביקורת על רמת ההוצאות שלו בעת נסיעותיו לחו"ל היא הרבה יותר קשה. נתניהו, כראש ממשלה לשעבר, יודע זאת מצוין. החלטה על בית מלון בו תתאכסן פמליית רה"מ כרוכה באלף ואחד שיקולים שלא נוגעים לרצונו של ראש ממשלה. אבטחה, נכונות בית מלון להשבית את עצמו כמעט לגמרי בעת שהות פמליית ראש ממשלה ועוד. אהוד ברק היה אזרח פרטי מפברואר 2001 עד אמצע 2007. כל נסיעותיו בתקופה הזאת לא חשופות לעין הציבור בהיותו איש פרטי. לפני כן, הוא היה ראש ממשלה ועכשיו שר ביטחון. שמעון פרס הוא נשיא המדינה. לפני כן היה שר ומשנה לראש הממשלה במשך תקופה ארוכה. מרחב ההחלטה של נושא בתפקיד רשמי בכיר הוא אחר לחלוטין מזה של יו"ר אופוזיציה.

ג. למרות האמור לעיל, אם יש בין קוראי הבלוג הזה אדם אחד שמחזיק בחומר מביך על נסיעות האישים הללו או אישים אחרים במערכת הפוליטית, שינסה אותי. אני אגיע אליו הביתה באותו היום לקחת את החומר. בעבר פירסמתי את "יומני עומרי", שהביכו את עומרי שרון ואת "קדימה" זמן קצר לפני הבחירות. לפני קצת יותר משנה פירסמתי את "רשימות אולמרט", מסמך שהביך את לשכת ראש הממשלה וגרם לפתיחת חקירה פלילית נגד אולמרט. בין לבין, פירסמתי תחקירים נגד אברהם הירשזון, אריק שרון, משה קצב ותיחקרתי את נושא הזיופים בבחירות בסיבוב השני המפלגת העבודה. האם אני רודף את בנימין נתניהו? כן, בטח, בדיוק כמו שאני רודף את כל השאר. אין יום שאני לא מחפש חומר עיתונאי מביך על האישים הפוליטיים המרכזיים בחיינו. ככה אני תופס את תפקידי ואין פוליטיקאי אחד שלא אפרסם כנגדו חומר כזה, אם יגיע אליי.

ד. בטענה "כולם עושים את זה" חבוי מסר משתמע שזה בסדר. אם כולם עושים את זה אז, כנראה, שזו נורמה. אז זהו שזו לא נורמה. רוב הפוליטיקאים שאני מכיר, לא מוציאים 131 אלף שקל בשבוע בלונדון או 84 אלף שקל ב 4.5 ימים (נתניהו ממעט להתייחס לנסיעה השנייה שחשפתי ביולי 2005) ולא נזקקים למימון של אנשי עסקים פרטיים, שמחזיקים עסקים בישראל. חוץ מזה, גם אם יש עוד אחד או שניים, שנוהגים כך,  האם הדבר מכשיר את ההתנהגות? לפי ההיגיון הזה, הטענה של הירשזון במשפטו לא צריכה להיות "לא גנבתי" אלא "כולם גונבים".

ה. עוד מסר משתמע שעולה מהטענה של מר נתניהו היא שלי ולעיתונאים אחרים יש מגירה. במגירה יש לנו את חשבונות ההוצאות של אולמרט, פרס, ברק ונתניהו ואנחנו, משיקולים פוליטיים, כמובן, בחרנו לפרסם את אלו של נתניהו. זה קישקוש, כמובן ומר נתניהו יודע את זה. יתרה מזאת, גם כל אחד מהבכירים האחרים נמצא תחת אותו מאמץ אקטיבי - עיתונאי להשיג חומר כנגדו. על עצמי כבר העדתי, אבל זה נכון גם לגבי עיתונאים רבים שאני מכיר.

ו. יחסיי האישיים עם מר נתניהו עד לפירסום התחקיר האמור היו תקינים לחלוטין. יתרה מזאת, לא פעם בשיחותינו האישיות הוא החמיא לי מאוד. לא אחזור על המחמאות. זה היה בשיחות אישיות ואתם גם לא תאמינו לי. אין לי גם שום דבר אישי נגדו. הכנתי תחקיר, פירסמתי, פה זה מתחיל ופה זה נגמר. מבחינתי לפחות.