דפקתי לו בדלת, ידעתי שהוא צריך להיות בבית לבד.

הוא פתח לי את הדלת, הבעת תדהמה הייתה לו על הפנים.

אמרתי שלום בשקט, וביקשתי להכנס.

הוא לא אמר מילה ופתח את הדלת מספיק כדי שאוכל לעבור, והוביל אותי אל חדרו.

החדר שזכרתי לפרטי פרטים.

במיטה עם המצעים הילדותיים, הוילון הלבן, הארון הבהיר שמולו ניצבים מחשב וטלויזיה.

התיישבתי על המיטה, והוא התיישב ליידי - כאילו הוא מחכה שאתחיל את מה שיש לי להגיד.

שתקתי, גם הוא שתק.

ואז הסתובבתי אליו, והוא ראה את הדמעה שיורדת מעיני. הוא עדיין שתק.

אמרתי לו תקשיב, בלי לשפוט אותי בבקשה.. והוא נתן לי רק מבט הסכמה.

אבל לפני כן יש לי שאלה..

אתה אוהב אותה? והבטתי עליו בחשש

והוא אמר לי כן.

הוא שתק ואני התחלתי לדבר.

אמרתי לו שהייתי בקשר עם מישהו, שאהב אותי ואהבתי אותו גם אפילו.

ושרציתי אותו, מכל הבחינות.

אבל שכל פעם שהיינו ביחד, לא הצלחתי באמת להראות לו חיבה.

כל פעם זה היה ככה, עד שנימאס לי והחלטתי לשבת עם עצמי, ולנסות להבין מה הבעייה שלי.

והגעתי למסקנה, אתה הבעיה שלי.

אני לא מצליחה להגיע לרמה של לאהוב מישהו כמו שאהבתי אותך, אז.

אני יודעת שלא היה בינינו כלום. (זה בדיוק מה שכל כך מחזק את זה, הרצון שתהיה שלי חשבתי לעצמי)

הוא המשיך להסתכל עלי, שתקתי רגע, וניגבתי את הדמעה שנפלה מעייני.

פגעת בי, ועברו שנתיים ולא הצלחתי באמת להשתחרר מזה.

אבל אני אחכה. כשתפרד ממנה אולי תרצה אותי.

לא האמתי בכלל שהמילים האלו יוצאות לי מהפה. זה נשמע כל כך אובססיבי, כל כך רע.

אבל הפנים שלו נשארו באותה הבעה, והוא המשיך לשתוק. אז קמתי, ויצאתי מהחדר.

נגשתי אל הדלת והסתובבתי רגע, ספגתי שוב את הכל, אולי זאת הפעם האחרונה. הסתובבתי חזרה

ומשכתי את הידית, ולפתע שמעתי חכי רגע. הוא עמד מאחורי וסגר את הדלת. הסתובבתי אליו

הייתי צמודה לדלת עם גבי, והוא עמד קרוב אלי.

אני מרגיש אותו דבר, הוא אמר.

הלב שלי צנח.

אתה מה?

מרגיש אותו דבר. אבל אני לא יכול לעשות עם זה כלום.

למה? שאלתי,

הלב שלי כבר התפוצץ מרוב כל הדברים שהייתי צריכה לספוג באותו רגע.

אני לא יכול להכאיב לו, הוא החבר הכי טוב שלי. ואת יודעת שהוא עדיין רוצה אותך.

אז אני אכאיב לו, אני אגרום לו לשנוא אותי. עברו שנתיים מאז. ושוב זה בגללו.

אני אנתק איתו כל קשר. אל תכאיב לי יותר בבקשה.

הוא התקרב אלי, הרחתי את הריח שהייתי מכורה לו לפני שנתיים.

היינו צמודים, והוא נישק אותי.

בחיים לא הרגשתי ככה, אף פעם.

אי אפשר היה להשוות את זה לשום דבר.

הוא התרחק טיפה, ואמרתי לו שבחיים לא יעשה את זה שוב.

לא כשהוא אומר לי שהוא לא יכול להיות איתי, אני לא צריכה עוד חומר למחשבה.

והוא אמר לי שהוא רוצה. ושנתגבר על הכל.

הלכתי אליו, אל החבר הכי טוב שלו, ואמרתי לו

שלא מגיע לו שום קשר איתי. שאני לא רוצה שהוא יתקשר או ישלח לי הודעות.

ואז לרגע הייתי הבן אדם הכי מאושר בעולם.

כי היינו ביחד.

אבל אז, התעוררתי. התיישבתי על המיטה. ובאמת, באמת, שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי.