קשה לי ביום הזה, זאת האמת.
קשה לי יותר מבכל יום זיכרון אחר.
אולי בגלל שסבי מוזכר שם,
ואולי בגלל שזה פתאום הפך להיות כ"כ קרוב
הצבא וכל זה..
קשה לי לחשוב על העובדה שכל האנשים שאני מכירה בקרוב יעלו על מדים,
ויסכנו הכל למען המדינה שלנו,
ובסופו של דבר גם אני יעלה על מדים, ואתגייס.
שלא תבינו לא נכון,
אני מאמינה בהתגייסות לצה"ל ואני אוהבת את ישראל
ולא רק חושבת אלא בטוחה שאין לנו מקום אחר.
אבל זה מפחיד, לעמוד שם ביום הזיכרון ולדעת
שכל האנשים האלו מתו בשביל שאתה והחברים שלך והמשפחה שלך תחיו פה.
אבא של אבא חלה במהלך מלחמת יום הכיפורים, ונפטר לאחר מכן.
הייתי רוצה להכיר אותו, סבתא אהבה אותו מאוד,
אבא לדעתי פחות הכיר אותו. נראה לי שהוא היה בן 6.
אני זוכרת את עצמי מדברת אליו בימי הזיכרון, אומרת לו שאני גאה בו
ושאני גאה בסבתא, שהייתה שם בשבילו. ושכואב לי עלייה האמת, וכואב לי גם עליו
שהוא סבל את המחלה הקשה הזאת.
אני למשל לא יכולה לראות אותי בלי אבא שלי. ולדעת שאבא שלי היה כל כך קטן ואבד לו דבר כל כך גדול
עושה לי פשוט צמרמורת שאני לא מצליחה לתאר.
אני יודעת שאם סבתא שלי בחרה בו הוא היה בחור טוב. בכל זאת, סבתא שלי.
מוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו -וזה קשה.
לא קל לאבד מישהו שאוהבים, לי כואב כל כך על מישהו שאני רואה מידי שבוע
אז לאבד אבידה כזאת זה בטח הנורא מכל.
אז קשה לי, קשה לי לחשוב על מה שהוא עבר, וגם על מה שסבתא שלי עברה.
וכואב לי גם שלא יוצא לי להגיד לה שאני גאה בה על מה שהיא עברה, ועל הדרך ששרדה את זה.
הייתי רוצה לעשות איתו שיחה אחת, לדעת איזו אישיות הייתה לו, איזה קול היה לו
ולהגיד לו שקשה לי למרות שלא הכרתי אותו.
ושיש לו בן מקסים, שמגדל אותי הכי טוב בעולם. שדואג שיהיה לי כל מה שאני צריכה בכל רגע נתון
ושלא יכולתי לבקש לי אבא אחר.
יהי זכרם ברוך.