 כינוי:
יובל בת: 43 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2009
סיפור שיני הבינה
יום ראשון 25/1
אחרי שהכל נגמר, הכי מוזר היה לצאת מבניין בית החולים כשכל החפצים שלי אצלי בשקיות, לצעוד בשמש אל הבניין שממול הלא הוא הקניון, ולראות איך יש חיים שלמים ולא קשורים שמתרחשים בקניון הזה כל יום - של אנשים בריאים שבאו לבקר חולים ובדרך יכולים לעצור בפוקס ולקנות במכירת 50% מיוחדת.
אבל זה הסוף. צריך לחזור להתחלה.
יום שלישי, 20/1
התור לעקירת שיני הבינה שלי נקבע ל-12:30 ואני הגעתי קצת לפני הזמן, בלי ציפיות שבאמת אכנס בזמן. אבל הדלת נפתחה כמה דקות אח"כ, הודעתי לרופא שבפנים שאני לעקירה והוא אמר "כן יובל, בואי תיכנסי!" איזה כיף. אולי אפילו אסיים עם זה מהר.
ואכן, קצת אחרי 13:00 כבר יצאתי מהחדר, מעט מסוחררת וחלשה (דפקו לי בערך 4 זריקות הרדמה בכל צד כי כל הזמן כאב לי) ואחרי עוד חצי שעה של "שבי פה בכסא ואל תזוזי" ואחרי שליפת האשראי וקבלה על סך 1300 ש"ח בלבד, יצאתי מהמרפאה.
18:00
בבית. הספקתי לישון קצת אבל אז התעוררתי כי פתאום כאב לי נורא ("פתאום" - נגמרה ההרדמה!). בדרך לקחת את המשכך כאבים הצצתי במראה וגיליתי בה פרצוף נפוח למדי שנראה לי מצחיק באותו רגע. בכל אופן, זה נורמלי שזה יקרה אחרי עקירה (כך גם אמר לי אהובי המרגיע בטלפון) אז לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות.
רביעי 21/1, 11:00
קמתי אחרי שינה חזקה והדבר הראשון שעשיתי היה להסתכל במראה. איזו טעות. מה זה היצור הזה שמביט עליי בחזרה ולאן נעלמו הפנים שלי בתוכו?? התנפחתי לפחות פי 2 ממה שהייתי בערב קודם, ומאותו רגע והלאה אני הולכת להיות ידועה בציבור כRhino, האוגר מ"בולט". AWSOME!
קבוק החמוד שראה אותי בבוקר לפני שיצא לעבודה עדיין שכנע אותי שזה נורמלי ויעבור מעצמו, אז נשארתי בבית לנוח, מקווה לטוב.
19:00
אמא שלי הגיעה לבקר וברשותה שלל מאכלים מפנקים לילדה הנפוחה (מילקי, גלידה, יוגורט, תותים, מיצתפוזים ומה לא). היא היתה קצת פחות רגועה מהקבוק והדיעה לי שאם מחר בבוקר זה עדיין יהיה ככה, אני חייבת לסוע למרפאת השיניים. לא כל כך בא לי, מעדיפה להישאר עוד כמה ימים בבית ולתת לזה לעבור מעצמו - אבל אמא כמו אמא...
חמישי 22/1, 14:00
קבוק כבר יצא לעבודה ובשעה זו אמא הגיעה לקחת אותי חזרה לזירת הפשע. מצב הפנים שלי – Rhino-בריבוע. המזכירה במרפאה לא התרגשה מי יודע מה מהאוגר-אדם שמולה ואמרה לי לחכות לרופא. הרופאה שראתה אותי דווקא נראתה יותר מודאגת, ולאחר בדיקה קצרה ("תפתחי את הפה" – "לא יכולה") והתייעצות טלפונית עם הרופא שביצע את העקירה, היא הכריזה בפני: "סעי להדסה. מיד!"
16:57
זו השעה שנרשמה במחשב בית-החולים שבה נקלטתי. מאותו רגע החל תהליך מיון ארוך ומייגע שכלל אחות, רופא, רופא אא"ג, חזרה לרופא שיניים, עוד בדיקה, עוד המתנה, וההכרזה: "את נשארת פה הלילה באשפוז".
לא היה להם מקום בשבילי במחלקת פה ולסת, אז שלחו אותי לחדר מיון שבו אצטרך לחכות עד שיתפנה מקום במחלקה. קיבלתי מיטה רק בשעה 21:00. אפילו לא מיטה עם וילון, אלא סתם זרוקה במסדרון, עם רעש מכל עבר, אורות שלא נכבים לעולם, המון רופאים אחיות חולים ומבקרים שמתרוצצים מכל עבר.
חדר מיון בהדסה לא דומה בכלל לזה שאני מכירה מ-ER. הכל צפוף ורועש והרבה הרבה פחות פוטוגני מהתכנית - גם בכל הקשור לרופאים, ועוד יותר מזה במראה החולים (עדיף לא לתאר כלום כי אז אוכל להדחיק ולשכוח).
מותשת, כואבת, מתוסכלת כ"כ על זה שהשאירו אותי ללילה, אמא שלי לידי כל הזמן על כסא פלסטיק לא נח, שתינו לא מצליחות לישון דקה, ולא הבאנו איתנו אפילו ספר או משהו שיעביר את כל הזמן הזה.
05:00
וכשסוף סוף הצלחתי לעצום עיניים פתאום העירו אותי בברוטליות. מסתבר שנמצא לי מקום במחלקה למעלה ואני יכולה לצאת מהמסדרון המקולל הזה. חשבתי לעצמי שבלאו הכי משחררים אותי עוד כמה שעות אז מה זה כבר משנה, אבל נו מילא. ככה לפחות אוכל לישון כמה שעון על מיטה נורמלית, עם קצת פרטיות וחושך.
שישי 23/1, 08:00
כנראה שישנתי מספיק, כי האחיות פתחו את כל האורות והווילונות ודרשו ממני לקום לאכול ארוחת בוקר. משום מה קיבלתי ארוחה שהוגדרה כ"רגילה" ולכן לא יכולתי לאכול ממנה כמעט כלום חוץ מלבן וגבינה לבנה (אחר כך שינו לי את התפריט ל"רכה").
אגב, אמנם יצאתי מחדר המיון אבל עדיין לא הגעתי למקום שאני אמורה להיות בו (פה ולסת) אלא למחלקת נוירוכירורגיה, כי רק להם היתה מיטה פנויה... כיפחיים.
12:00
הרופא הגיע לביקור רופאים ואמר שיש לו "חדשות רעות: את נשארת פה עד יום ראשון!"
ואלה בהחלט היו חדשות רעות בשבילי, עד כדי בכי קצר (למרות שאחותי צחקה אחר כך ואמרה שכשאומרים בבית חולים "חדשות רעות", זה יכול להיות דברים הרבה יותר גרועים).
15:00
קבוק שלי הגיע לעודד ולנחם אותי. הוא חימם לי פירה טעים שהכין במו ידיו (זה בערך כל מה שיכלתי לאכול) וכשעשינו סיבוב בבי"ח למצוא לו משהו לאכול וגילינו שאין כלום חוץ ממכונות חטיפים, הוא לחץ על ביסלי וקיבל שניים במחיר אחד! אכן, שיאו של היום.
בערב כל המשפחה שלי באה ועשינו ארוחת שישי כהלכתה על כסאות בית החולים. חמודים.
שבת 24/1
כל הזמן המשכתי לגרגר מי מלח ולהתאמן בפתיחת הפה עד כמה שאפשר (כואב), כמו שהרופא הורה לי. וחיכיתי כבר להשתחרר. באמצע היום פתאום נזכרו להעביר אותי למחלקה שבה אני אמורה להיות, למרות שנשאר לי במילא רק עוד לילה לבלות שם ולא התחשק לי לזוז ולהעביר את כל החפצים וכבר התרגלתי לחדר שלי - אבל אף אחד לא באמת שאל אותי מה אני רוצה. בחדר החדש חיכתה לי אשה שתקנית עם הרבה מבקרים, ועוד אשה שלא סתמה את הפה ואמרה כל הזמן שהיא רוצה מים, ברוסית. ככה זה נמשך בערך כל הלילה, אז שמתי את הנגן שלי באוזניים ואיכשהו התנתקתי.
ובראשון, כאמור, השתחררתי, וישבתי בקניון לחכות לאמא שלי שתבוא לקחת אותי.
אחר כך עוד הייתי שבוע בבית כי האנטיביוטיקה עשתה אותי ממש חלשה, אבל לפחות הנפיחות ירדה לאט לאט והיום, שבועיים אחר-כך, אין זכר לכל זה.
אם יש פואנטה לסיפור היא "תתרחקו מעקירות שיניים"!
סתם, לא באמת. כי הרופא לא עשה פה שום דבר לא-נכון, ואת השיניים האלה הייתי צריכה לעקור בשלב זה או אחר (הן פשוט צמחו על שיניים אחרות). המזל הוא שלא נשארו לי עכשיו יותר שיני בינה.
כל הכבוד למי ששרד את כל זה... אני הולכת לאכול. אוכל מוצק. איזה כיף. 
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
