|
 כינוי:
יובל בת: 43 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2009
לעזאזל.
אז אי אפשר לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה, אוקיי. את זה תמיד ידעתי. אבל אתמול בערב, הגעתי למסקנה נוספת על עצמי. אי אפשר לרצות להיות בלתי נראית ונראית בו זמנית. עובדה: אני בנאדם שקט שלא אוהב למשוך תשומת-לב, ולמשל היתה פעם אחת בכיתה שחיממתי מג'דרה בהפסקה כדי לאכול בשיעור ופתאום מישהו צעק "מה זה הריח הזה?" וכל המבטים הופנו אליי והרגשתי מובכת נורא. מצד שני, זה לא אומר שאני מתחבאת ולא מדברת עם אף אחד, כן? אז למה כל כך הרבה פעמים אני מרגישה בלתי-נראית עם האנשים האלה? ויותר מכך, למה אני מנסה שוב ושוב, כשכל פעם אני רק נפגעת מחדש?
היומיים האלו היו הקש ששבר את גב היובל.
אם לא מספיק מקרה הקרש שמלווה אותי עוד מלפני חודש (הינו צריכים להשיג קרש לקורס מסוים וד' דאג לכל ששת האנשים האחרים מהכיתה שבקורס ורק אותי "שכח"), עכשיו נוספו לי עוד כמה טראומאות חדשות. כמו זה שהוא לא זכר שהוא צריך לאסוף אותי בבוקר במקום שקבענו, אז חיכיתי כמו מפגרת ובסוף גם הלכתי עוד כמה דקות כדי להגיע למקום שעכשיו הוא היה בו; כמו זה שבדרך שמעו שירים שאני מתעבת ושרו איתם בקולי קולות, ואפילו ששאלו אותי איזה מוזיקה אני אוהבת ואמרתי ש"הכל חוץ מזאת", לא התחשבו בי; כמו זה שהיו 5 אוהלים ל12 אנשים שהיינו ואיכשהו יצא שכולם התחלקו בצורה זו או אחרת ואני נשארתי בלי שותפה לאוהל (לא משנה שבסוף כן היתה לי, אלא העובדה ששכחו ממני) ובלילה כשאני ועוד שתי בנות פרשנו לישון לפני כולם, ומתישהו כל האחרים עשו מלא רעש וד' השתיק אותם ואמר "ששש, אתם תעירו את X ו-Y" (שאני כמובן לא אחת מהם, כי מי זוכר שאני קיימת גם). או זה שא', דווקא אחת בכיתה שיותר התחברתי אליה, נכנסה לאוהל בהתרגשות ולחשה לזו שלידי משהו באוזן וכששאלתי אותה מה הסוד היא אמרה "אה, זה שום דבר". והשיא היה היום, כשביקשתי מז' שנחליף מקומות במכוניות, כי יותר הגיוני מבחינת איפה שאנחנו גרים שהוא ייסע עם הנהג שלי ואני עם שלו, זה הרבה יותר קרוב לו, אבל אז הוא בא (הנהג) ואמר שהוא לא מוכן לוותר על ז' באוטו שלו כי "יש לו מוזיקה!" ושלא נורא, הטרמפ שלי בטח יסיע אותי עד הבית, ובסוף הוא באמת עשה את זה אבל הרגשתי כאילו אני המעמסה הכי גדולה בעולם בשבילו.
לעזאזל. אם הייתי קוראת את הדברים האלה אצל מישהי אחרת הייתי חושבת "איזה מטומטמת היא, מה היא נדבקת בכח לאנשים שבכלל לא שווים את זה". והם בהחלט לא שווים את זה, אבל אני כל פעם מנסה להתחבר וכל פעם מתאכזבת מחדש.
אבל נמאס לי. הרגשתי יותר לבד ביומיים האלה משהרגשתי כבר הרבה הרבה זמן (והעובדה שהבטריה בפלאפון שוב נגמרה ולא יכולתי לדבר עם קבוק שלי גם לא עזרה כמובן...) והחלטתי שמעתה והלאה, אם הכיתה שלי מארגנת משהו אני פשוט לא אבוא וזהו.
לפני כמה חודשים התחלתי ללכת לפסיכולוגית והפסקתי, אחרי שלוש פגישות בלבד, כי האשה הזאת ספציפית ממש עצבנה אותי וגם כי לא ראיתי איך טיפול כזה באמת יכול לעזור לי. ואתמול, כשהלכתי על החוף ובכיתי, תהיתי מה היא היתה אומרת על כל זה ומה אפשר לעשות עם המסקנה שלי (רוצה להיות בלתי-נראית וגם נראית בו זמנית. יופי, מה עושים עם זה עכשיו)...
ועכשיו אני צריכה להגיד עוד פעם לעזאזל עם כולם, לשכוח מהעולם ולהתרכז רק בעצמי ובכמות העבודות האימתנית שעוד יש לי להשלים בחופש ושאני הולכת להתחיל מ-מ-ח-ר. כי עכשיו הקבוק שלי צריך לחזור מהעבודה (כל רגע), ולא ראיתי אותו כבר יומיים ולא חיבקתי אותו כבר יומיים ויותר אני לא עוזבת אותו בשביל שום כיתה ושום כינרת לעולם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
