|
 כינוי:
יובל בת: 43 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2009
גיליתי שאני יכולה:
לעבור דירה ולהסתגל למקום החדש די בקלות;
לקבל עליי תפקיד עם יותר אחריות בעבודה (ואופציה ליותר כסף);
לכוון שעון כל יום ל-6:46 ולהספיק לצאת מהבית עד 7 וחצי בלי לאחר;
לשלב די הרבה דברים בבת אחת, להיות עסוקה כל הזמן אבל גם לנוח במידה;
להשליך לאסלה ג'וק אחר ג'וק שאנו מגלים בדירה ומרססים, ללא רחמים ובלי פחד (כמעט - אתמול היה פה לראשונה ג'וק מעופף שגרם אפילו לי לאבד את קור הרוח!)
גיליתי שאני לא יכולה:
לנהל סמולטוק או אינטראקציה בסיסית עם אנשים שאני לא מכירה (טוב, לא באמת גיליתי - ידעתי את זה כבר מזמן);
להישאר לגמרי אדישה לדברים שקורים בעבודה (כל פעם שהבוס מעיר לי על אלבום שלא נראה לטעמו, אני לוקחת את זה קשה כאילו עוד רגע מפטרים אותי);
לגרום לחתולי רחוב חמודים לאמץ אותנו (הם היו פה באמת רק שבוע, ומאז הם באים רק לעתים רחוקות וגם אז לא רוצים להתקרב אלינו);
להכין שוקו כמו שצריך לאהובי, ולא משנה כמה פעמים הוא כבר הכתיב לי את הנוסחה 1 כפית קקאו גדושה + 2 כפיות סוכר שטוחות + 2/3 מים + 1/3 חלב. אז למה כל פעם הוא מתלונן שהקקאו שלי מגעיל? (אולי זה קשור לעובדה שאני לא מסוגלת להתחייב לנוסחה, לא בשוקו ולא בשום דבר, ולכן גם השוקו שלי יוצא כל פעם קצת אחרת. ואני דווקא אוהבת את זה)...
אתמול התנהגתי בצורה מגעילה כשקבוק שלי אמר לי משהו, לא משנה אפילו מה, ובמקום להראות לו שאני מקשיבה ולהגיב (כי דווקא כן הקשבתי!) "גנבתי" את השיחה כדי להראות לו פרסומת שנראתה לי ממש מגניבה, מה שהיה ממש לא מנומס מצידי ולכן הוא כעס עליי די הרבה זמן (אבל לא באמת הרבה - אני יודעת לרכך אותו...)
הבטחתי לו שזה לא יקרה שוב ולכן אני כותבת את זה גם פה - כתזכורת שתתועד ברשומות.
היום הייתי בתערוכת הבוגרים של בצלאל, מעמד שכל שנה מתקרב אליי יותר ויותר. כנראה שיש לי פחות סבלנות לתערוכה מאשר לפני שהתחלתי ללמוד, אז הייתי מסוגלת להסתובב שעות בתערוכה, לעבור על כל המחלקות ולראות את כל הסרטים ולהשאיר כמעט לכולם תגובות בספרי האורחים. ואילו הפעם, אולי כי הגעתי אחרי יום עבודה מעייף (הגעתי לשם ב-18) ואולי כי סגרו עליי את האורות כבר ב-21 (שקרנים, אמרתם עד 22!) - אבל גם בלי זה, הרגשתי חסרת סבלנות ולא היה לי כח להתעמק בפרוייקטים כמו בשנים הקודמות.
ובכל זאת, היו לפחות שתי עבודות שהצליחו להשאיר אותי לא-אדישה, אחת שגרמה לי להתפקע מצחוק ("המירוץ לארנונה" - ולחשוב שאני רק בתחילת התהליך הבירוקרטי הזה, ויי זמיר), ואחת אחרת שגרמה לי לבכות ("רשימת מטלות", סרט כה-פשוט אמיתי ומפחיד).
ולסיום, חדשות טובות - לאחר התלבטות והתייעצות ותשובת "ברווווור שכן" מצידי, החליט הקבוק לפתוח בלוג ואין שמחה ממני! עד כה הפוסטים שלו היו מעניינים ומצחיקים כאחד, ואני מאחלת לו להמשיך לכתוב ולא לזנוח את הפרויקט (היי, באמת עברו כבר כמה ימים, הגיע הזמן שתכתוב!). וגם יום שנתיים שמח לנו. אוהבתהמון.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
