14.7.2011
רגע אחרי הפתיחה החגיגית של התערוכה בבצלאל, בה הצגתי את פרויקט הגמר שלי, החלפתי בגדים ונסעתי עם ע' וי' לכיכר ציון, עם אוהל בבגאז'.
י' סיפר בדרך על האירגונים ושהמשטרה איימה לפזר את האסיפה עוד לפני שהתחילה. הוא סיפר על דפני שאירגנה אירוע דומה בת"א, שכבר ככה-וככה אנשים אישרו הגעה באיוונט ומקווים שיהיה לזה אימפקט.
הגענו למרכז העיר. בקושי 10 אנשים עמדו בכיכר, והם הריעו לנו ומחאו כפיים כשראו שבאנו עם אוהל.
הצטרפנו למעגל, בו היה גם מגפון צנוע שעבר בין האנשים וכל אחד בתורו דיבר את תסכולו. אפילו אני דיברתי, על המחיר הלא הגיוני שרצו ממנו על דירת חדר וחצי בקטמונים.

למרות הכמות הקטנה-יחסית של האנשים, האירוע זכה לסיקור נרחב למחרת (וכמובן גם מה שהתחיל בו-זמנית בתל-אביב). היתה הרגשה שמשהו מתחיל, אבל עוד לא ידענו מה...

אחרי אותה מחאה/הפגנה צנועה ב-14 ביולי הגיעו עוד ועוד הפגנות - בכולן התייצבנו, צעדנו וצעקנו. הייתה אופטימיות באוויר, תחושת אחווה ו"כל ישראל ערבים זה לזה" (לעולם לא אשכח את הביקור שלי בשדרת האוהלים ברוטשילד - וודסטוק במובן הטוב ביותר של המילה)... באמת האמנו שמשהו ישתנה פה.
חצי מיליון מפגינים זה הרי ממש לא מובן מאליו - אני לא צריכה לספר לכם, בטח הייתם שם באותו יום היסטורי.

ומאז?
ב-2012 כשיצאנו שוב לרחוב צעקנו "עברה שנה וכלום לא השתנה!"
אבל שנתיים עברו כבר וכן השתנה. שכר הדירה עלה וממשיך לעלות. לקנות דירה עדיין בלתי-אפשרי פה ל99% מהאנשים. המע"מ עלה, הדלק עולה, מוצרי היסוד עולים והחשבון בסופר גדל קצת יותר מקניה לקניה (גם כשהמוצרים זהים).
גם מי שהבטיח לנו "פוליטיקה חדשה" נגרר לאותן שיטות ואותם פתרונות של הפוליטיקה הישנה...

בקיצור, אין לי דרך טובה לסיים את הפוסט הזה.
הייתי רוצה לסיים בנימה אופטימית אבל כנראה שהאופטימיות של 2011 הלכה ואיננה. קשה לי כבר להאמין שמשהו ישתנה פה באמת - לא בקרוב וגם לא בטווח הארוך.

האם אצא להפגנות במידה ויהיו כאלה הקיץ? כנראה. לא תמיד יש כח, אבל בינתיים, בכל אופן, אני לא מכירה שום דרך אחרת...

[ירושלים בימים של אופטימיות.]