אז אתמול שודרה בחדשות כתבה על אנשים שהחליטו לרדת מהארץ ועל ההבדלים בעלות המחייה בין גרמניה אנגליה וכו', לכאן. לא משהו שלא עשו בעבר ולא שלא יכלנו לנחש את התוצאות מראש: כאן יקר נורא, שם הרבה פחות.
מדכא כל-כך לראות את ההשוואה בין מוצרי בסיס בסופר, תשלום שכ"ד וחשבונות אחרים (השוואה שאנחנו תמיד עושים כשאנחנו בחו"ל) ולהבין שוב: יקר לחיות פה!! וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על התחבורה הציבורית הנוראה ושירותים אחרים בארץ...
בקיצור, אחרי שנגמרה הכתבה הבחור אמר לי "אז אולי נעבור לגרמניה? א' תוכל לעזור לנו בהתחלה, אולי אפילו תסדר לך עבודה עם הקשרים שלה..."
וזו לא הפעם הראשונה שהרעיון הזה עולה. הרי דיברנו על לרדת מהארץ כבר בכמה הזדמנויות שונות מאז שהתחילה המחאה - רציניים יותר או פחות (הפעם האחרונה היתה כשגולש ספה קנדי התארח אצלנו וטען שקנדה רק מחכה לאנשים כמונו. אז"ש).

בכל מקרה, דרכון גרמני הרי יש לי ובירור קצר העלה שהוא יכול לקבל בקלות אישור עבודה ומחייה לכמה שנים, רק מעצם זה שאנחנו נשואים.
"אז למה שלא נעבור לגרמניה באמת?", אמרתי לו אחר-כך במקלחת.
"אנחנו כבר שנה מדברים על לקנות תנור ואפילו את הצעד הזה לא עשינו - את באמת רואה אותנו עוברים לגרמניה?" ענה. ותכל'ס, צודק.

כי יש לנו נטייה להיות אדישים/עצלנים בכל מיני מטלות פשוטות ויומיומיות - בין אם זה טלפון לבעלת הבית או לקבוע תור לשיננית; אפילו לקנות מזנון או תנור, דברים שישפרו את חיינו - ועדיין אנחנו לא טורחים להזיז את עצמנו כדי להשיג אותם...

ומעבר לחו"ל הוא לא עניין של מה בכך. צריך בראש ובראשונה ללמוד את השפה ואת הבירוקרטיה ולמלא מיליון טפסים ולעשות בירורים על דירה ועבודה ולבדוק מה עושים עם החתולים (החתולים! איך לא אמרתי מילה על החבר החדש במשפחה!*) ובסוף לארוז ולהגיד שלום לכולם ולעזוב לתקופה בלתי מוגבלת... בקיצור - לא עניין של מה בכך.

ועדיין, ככל שחשבתי על זה יותר במהלך היום ועשיתי בירורים, ככה יותר נהיה לי חשק לאזור אומץ ולעשות את הצעד הזה. פשוט לקום וללכת.

...המשך יבוא (?)...

* ובעניין אחר: החתולים!

לפני ארבע שנים אימצנו את קשיו ומאז אנחנו מגדלים אותה באהבה והיא הייתה כל חיינו. לא מזמן החלטנו להביא לה אח קטן וכך אימצנו את מוּ השובב, גור-מתבגר בן 7 חודשים שמכניס משב רוח רענן לביתינו הקט... והנה תמונות של מוּ וקשיו, ביחד ולחוד.