מישהו שאני בכלל לא עוקבת אחריו רוטווט לי לפיד השבוע, עם הציוץ שלו שקבע: "הסכנה הכי גדולה לזוגיות היא תלות מוחלטת אחד בשניה, כשלאף אחד מהצדדים אין חבר אמיתי וקרוב מלבד בן הזוג."
ואני עניתי לו שאני לא מסכימה, כי אצלנו אולי יש חבר אחד ממש טוב (לו) וחברת אמת אחת שלי - אבל זה לא מפריע לנו להיות תלויים לחלוטין אחד בשניה. הוא ענה שאם יש לנו יש לנו חבר/ה טוב/ה הרי שאנחנו לא תלויים לחלוטין - ומשם כבר לא היה לי כח להמשיך את הדיון... כי לך תסביר לבנאדם מה זה. לך תסביר לו שאני כל כך תלויה באהוב שלי - שאם הינו נפרדים מחר כנראה שלא היה לי טעם יותר לחיים ושום חברה טובה לא היתה יכולה לפצות על זה, ועם אף חברה או אף אדם בעולם אני לא אוכל לחלוק את הדברים שחלקתי איתו.

הוא כל מה שאני צריכה?...
בתקופה האחרונה התחילו אצלי פתאום מחשבות על ילדים. ילד, יותר נכון (לחשוב מעבר לאחד זה כבר מוגזם). זה התחיל ממחשבה טכנית על גיל: אמא שלי ילדה את אחותי כשהיתה בת 31, וחשבתי לעצמי שבגיל 30 אני כבר לא אלד, אבל תיאורטית זה יכול להיות הגיל שבו איכנס להריון, כדי ללדת בגיל 31.
הרי עד היום לא רציתי או הרגשתי מוכנה לילדים - אז חשבתי שאם "אתכנן" את זה ככה, ללדת באמצע-סוף שנת 2015, יהיה לי מספיק זמן להתכונן לזה נפשית. לנו. אנחנו נתכונן.
וכשחלקתי את המחשבה ההיפוטתית הזאת עם הבחור, הוא אמר ש2015 זה ממש אוטוטו ושהוא ממש לא מרגיש מוכן ובטח שגם אני לא מוכנה.
הוא צודק.

טכנית אני לא מוכנה ולא כשירה להיות אמא: אני אגואיסטית מדי!... יש לנו שני חתולים ואם מוּ הגור רוצה לשחק ואני בדיוק עסוקה על המחשב, אני מסוגלת להתעלם מהיללות והנידנודים שלו ולהמשיך לבהות במסך כמו זומבי, בלי לשים לב אפילו; שלא לדבר על הקלאמזיות שלי ופיזור הדעת, זה שגורם לי לשכוח לפעמים לתת אוכל לחתולים, או הפעם ההיא שפיניתי לקשיו את ארגז החול ושכחתי להחזיר אותו למקום וכמעט יום שלם היא התאפקה מללכת לשירותים בגללי. אני אשכרה יכולה להיות מההורים האלה ששוכחים את הילד באוטו...

אבל...

אף על פי כן ולמרות כל הנאמר לעיל - מאז שנכנסה לי לראש אותה מחשבה היפוטתית "גיל 31 הוא גיל מתאים ללדת", תפסתי את עצמי מסתכלת על ילדים בצורה אחרת.
פתאום הם לא נראים כמו מפלצות קטנות או מוצצי חיים וזמן שלא משאירים שום מקום לזוגיות; פתאום המחשבה על להיות בהיריון ולחזור מבית החולים עם חבילה קטנה הביתה ולדבר אליה ולשיר שירים ולספר סיפורים ולחכות למילה הראשונה ולצעד הראשון... כל אלה נראים פתאום כמו משהו שיכול לקרות.
נוספו לזה גם שני פוסטים שקראתי לאחרונה בבלוגים של נשים שאני מעריכה, שכתבו על האימהות בצורה אחרת וכנה, כמו שמעולם לא מדברים עליה בטלויזיה ובסרטים.

בקיצור - מה קורה פה? מי לקח את ה"יובל" שהייתי והכניס לתוכה שעון ביולוגי שהתחיל לתקתק? ובעיקר, מה עושים כשאצלי הוא מתקתק פתאום אבל אצל הבחור הוא עדיין עומד?
ימים יגידו. דברו איתי שוב בקיץ 2015.