אירוע הסטורי קרה היום במחוזותיה של יובל הירוקה: היא (אני) קיבלה (קיבלתי) גימ"ל.

אחרי עשרה חודשים בצבא (רגע, כבר עשרה חודשים? לא, זה קורה רק ב-23 לחודש, אבל משום מה במחשב של המרפאה אני מופיעה כרב"ט!) כשבדרך כלל אני בריאה ושלמה, העומס והעצבים הכניעו אותי ופשוט התמוטטתי.

טוב, לא התמוטטתי, וגם לא היה לי חום או לחץ דם נמוך (מדדים דפוקים, למה אתם תקינים), אבל מאז הבוקר התהלכתי בהרגשה שאני הולכת להתעלף כל רגע, ולרופא ה"נחמד" לא הייתה ברירה אלא לתת לי גימ"ל.

"טוב, יובל, בגלל שאני רואה שלא ביקרת פה כמעט ואת לא מישהי חוליה שמנסה להתחזות, אני אתן לך גימ"ל להיום, מה שנשאר ממנו, ואני מציע שתלכי הביתה ותשני הרבה בסוף השבוע."

תודה רבה אדון רופא, שנתת לי גימ"ל בשעה 12:52 (למעשה חיכיתי במרפאה מ-12), ביום חמישי, למרות ש"המדדים שלך תקינים"!

עזבו, אני סתם חולה ועצבנית.

שיהיה לכם סופשבוע רגוע ובריא, ואני מקווה לשוב אליכם בכוחות מחודשים (לעזאזל, זה גם מה שהרס"ר תמיד אומר במסדר של יום חמישי. אני לא מאמינה שהתחלתי לדבר כמוהו).

נ.ב. זה יפה. וגם זה. וזה.