(זה די קל, אם מישהו בכל זאת לא זיהה התשובה למטה)

חצי שבוע עבר עליי בצורה לא שגרתית בכלל, שזה מאוד נחמד (הרי "שגרה זה רע"). ביום ראשון הייתי בחר"פ. לא ביקור מעניין במיוחד - תוך דקה עשו לי את בדיקת הדם, תוך 5 דקות נכנסתי לצילומי הרנטגן בקומה למטה, ותוך 30 דקות קיבלתי את התשובות (הם כותבים שם שהתשובות מגיעות תוך 40-60 דקות, אז זה כנראה היה זמן שיא). מאוד יעילים בחר"פ, בייחוד בהתחשב שזה היה יום ראשון.
אח"כ הלכתי לבקר את אורנג', שלא היה עסוק ולא נעליים, אבל היה מאוד נחמד אליי וגם אל כל החיילים/חובשים/מבולבלים שנכנסו אליו כשהייתי שם. מה שנקרא פותר בעיות. (;

סיימתי בחר"פ ולא התחשק לי לחזור לבסיס, אז הסתובבתי קצת בתחנה המרכזית ת"א וקניתי נעליים. זה לא שרציתי לקנות אותן (הזוג האחרון שקניתי היה לפני שנתיים וחצי, ומאז אני רק מתכננת), אבל כשהמוכר ראה שאני מהססת הוא הוריד את המחיר מ-100 ל-50 ש"ח - ולסרב לנעליים בחמישים ש"ח זה פשע נגד האנושות! אז יש לי נעליים חדשות. והגעתי לבסיס ב-14:30 אותו יום. לא שזה עזר לי, כי במילא יצא שנשארתי עד 22:30 - הייתה עבודה דחופה שהגיעה מאוחר, והמכונה הדפוקה מצאה זמן להתקלקל.

ביום שני הגעתי למעבדה, הכנתי ציוד וישר יצאתי לכיוון חיפה, לצילומים של טקס שבו פגשתי את המוצג למעלה - שר הבטחון שאול מופז. צילמתי הרבה, אכלתי בורקסים, פגשתי גיטריסט חמוד, הטקס נגמר יותר מאוחר מהמתוכנן - ועדיין הגעתי הביתה ב-18:30, כמעט שעה יותר מוקדם ממה שאני מגיעה בדרך כלל.

והיום, בעצם, חזרתי לשגרה. הרבה עבודה. קטעים מצחיקים. אוכל מגעיל. שוקולד בשק"ם. תמונה פה, תמונה שם. אוטובוס. בית.

לסיום תמונה של מופז בפרצוף שכולו אומר "גבר גבר" (או שהוא סתם מנסה לחקות את אלי פיניש); והגיטריסט החמוד [פרט]. אין כמו שבירת שיגרה.