הכל ביום הזה הרגיש כמו סוף: לצאת מהשק"ש בפעם האחרונה, לארגן את התיק בפעם האחרונה, לשתות תה של בוקר ופת שחרית בפעם האחרונה, ולהתחיל ללכת - בפעם האחרונה.

המסע עומד להיגמר, ידעתי את זה, והרגשה של עצבות החלה להשתלט עליי (יחד עם התרגשות שנגיע לסוף). מתי זה נהיה שגרה - לקום ב-5 בבוקר ולצאת יחד עם השמש (טוב, קצת אחרי), לטפס ולרדת מהרים וגבעות, ללכת בנחלים וואדיות משך שמונה שעות כל יום? ואז להגיע למקום המיועד, לפרוס מזרונים ושקי שינה וללכת לישון - בלי צורך בשום דבר נוסף בעולם?... לא שמתי לב, אבל זה אכן נהיה שגרה. (שגרה זה רע?)

התחלנו ללכת בפעם האחרונה, ומצאנו את עצמנו מול הר יואש. מראש הכינו אותנו שזה טיפוס די קשה, אבל בסוף הוא עבר לי בלי לשים לב כי (א) הרגל עדיין כאבה לי מהימים הקודמים, אז דידיתי מאחורי כולם בעליה והתעסקתי במחשבות 'כמה הם הספיקו להתקדם' ו'כמה כואבת לי הרגל' במקום לחשוב על העליה; (ב) זה היום האחרון בשביל! למי איכפת איזה עליות או ירידות יהיו - לא יהיו יותר כאלה מחר!!

בכל זאת התקשיתי בירידות, כשנאלצתי לחשוב על כל צעד שאני עושה 5 פעמים רק כדי שלא אניח בטעות את רגל שמאל בתנוחה לא נכונה, שתעקם אותה עוד יותר. אבל אחרי שטיפסנו וירדנו מההר ועצרנו לארוחת בוקר, קרה משהו לא ברור (בנס, נס גדול, ירד נביא מהשמיים!..) שגרם לי לקום כמו חדשה וללכת בקצב של כולם עד סוף היום. זה לא שהרגל כבר לא כאבה לי, זה פשוט שנכנס בי אדרנלין לקראת הסוף, וגם ידעתי שאפילו אם אני אשבור אותה סופית - אני כבר לא צריכה ללכת עליה מחר!!

אז הלכנו את נחל גשרון וטיפסנו את מעלה בולבוסים והגענו להר צפחות, הוא-הוא ההר שמסיים את השביל. על פסגת ההר פגשנו המון תלמידים מבי"ס בקרית-גת, שהיו בשוק כשסיפרנו להם שהלכנו חודשיים כדי להגיע לפה ("בלי מקלחת?") ושזהו - נגמר. על הפסגה ראינו גם משהו נוסף לתלמידים ולבמבהביסלי (שהם נתנו לנו ואכלנו כמו חזירים): את אילת, והמלונות, והים, כחול כחול ומחייך אלינו במלוא תפארתו! רמת ההתרגשות של כולנו היתה בשמים, ישבנו לנוח כמה דקות רק כדי לקלוט שעשינו את זה והנה אילת מולנו, ואח"כ פתחנו בריצה קלה כדי לסיים את חמשת הק"מ האחרונים (!) שמפרידים בינינו ובין הים.

* כעבור 5 ק"מ * ירידה תלולה על דרך עפר שתוביל אותנו למים. כולם מחזיקים ידיים ואני מבקשת לא לרוץ (הרגל, שוב) אבל אנחנו מתקדמים מהר בכל זאת, צורחים מאושר, מורידים את התיקים, חולצים נעליים בלי לפרום את השרוכים, וקופצים!

זהו. זה באמת נגמר.

(היעד הבא – סיני.)

 14/11, 5:35. מתעוררים לבוקר אחרון.