עד לפני כמה ימים לא היה לי שמץ של מושג מה כדאי לי ללמוד באוניברסיטה, אם אני רוצה בכלל ללמוד, אם אתחיל בשנה הקרובה... בקיצור לא ידעתי מה יקרה איתי בעוד שנה בדיוק כמו שאני לא יודעת מה יקרה מחר. אבל אז חברה שלי שכנעה אותי ללכת ליום פתוח של המכינה לעיצוב ואדריכלות (תחום שעניין אותי באופן מעורפל), ולעוד יום כזה של מכינה אחרת בת"א. אחרי ששמעתי את כל מה שהיה להם להגיד וקיבלתי הסברים על המגמות השונות בעיצוב ואיפה אפשר ללמוד כל נושא, החלטתי: אני לא צריכה מכינה (ובטח לא כזה עולה 8500 שקל), אבל אני כן יודעת מה אני רוצה ללמוד - תקשורת חזותית ועיצוב גרפי. אז התקשרתי לשתי חברות שלומדות עיצוב ולא דיברתי איתן המון זמן, ולעוד חברה שהתחילה ללמוד אדריכלות השנה, ואחרי ששמעתי על כל המבחנים שצריך לעבור וכל הדברים שלומדים שם, זה רק עשה לי חשק להתחיל ללמוד. אני. רוצה. ללמוד. אני לא מאמינה שהמלים האלה יוצאות ממני...

הרגשה שונה לגמרי מזו שהיתה לי לפני כמה ימים, כשלא היה לי מושג מה אני רוצה, לעומת עכשיו שיש לי מטרה ויש למה לצפות בשנה הבאה. I have a dream! כל מה שנשאר עכשיו זה להרשם, לעבור את כל המבחנים, למצוא עבודה עם המון כסף ולהספיק לטוס ולחזור לפני תחילת הלימודים. קלי קלות.

בנושא אחר: היום הזזתי את התחת העצלן שלי ויצאתי עם אחותי למסלול הליכה/ריצה בהר איתן. זה מסלול מעגלי של 8 ק"מ שפעם לא היתי שורדת את כולו ומסתובבת אחרי 3 ק"מ כדי לעשות רק שישה. אבל היום החלטתי לבחון אם נשאר בי משהו מהכושר שצברתי בהליכה בשביל ישראל, אז עשיתי את כל השמונה קילומטר במלואם - ולמרות שאחותי רצה את כל המסלול ואני רק הלכתי אותו (ניסיתי לרוץ מדי פעם, אבל תמיד נגמר לי האוויר מהר ואז אני חוזרת להליכה), הגעתי רק רבע שעה אחריה, ועשיתי את כל המסלול בשעה בלבד! אז כן נשאר משהו. עכשיו רק צריך לחזור לשם וללכת ככה כמה שיותר, כדי שזה לא יאבד.

וזאת תגובה לפוסט השוקולדה של בורג, בו נאמר "שקיעה יפיפיה, סיום של יום הליכה יפיפה, קור כלבים ברגע שהשמש נעלמה, תחנת טרמפיסטים בלי טרמפים ושוקולד פרה מריר שהוטמן בחול מאחורי התחנה מבעוד מועד". רק שהיה לנו טרמפ. והוא היה הזוי.

נהיתי רעבה, נראה לי שאני הולכת לאכול קצת שוקולד...