אתמול בלילה חלמתי שאני הולכת לדואר, מקבלת מכתב משנקר, פותחת אותו תוך כדי הליכה ומגלה שלא עברתי לשלב הבא בבחינות שלהם. תחושה של אכזבה אפפה אותי, של עצב, של כעס והחמצה, אבל גם סוג של הקלה - כי באיזשהו מקום כאילו ידעתי ששנקר הוא לא באמת המקום בשבילי. הלכתי לעבודה ושכחתי מכל העניין.

ואז חזרתי הביתה ועל השולחן חיכה לי מכתב משנקר. [כל יום בשבועיים האחרונים אני רצה לדואר כמו מפגרת ובסוף בפעם שזה באמת הגיע לא אני לקחתי אותו?]

והמכתב נראה בדיוק כמו המכתב בחלום, והתשובה אותה תשובה.

אכזבה. כעס. עצב. החמצה. נוספו התנשאות [אני טובה מדי בשבילם] ואופטימיות [עדיין יש מקומות אחרים / זה לא אומר שום דבר על ההמשך]. עכשיו רק חסרה לי תחושת ההקלה. אה כן, הרבה יותר קל לי בארנק אחרי הבית שמשכנתי בשביל הדמי הרשמה שלהם!...

נו מילא. הם היו הראשונים, אבל הם בהחלט לא האחרונים, ומחר אני הולכת ליום הפתוח בחולון (חשבתי בהתחלה לא להרשם לשם, אבל - אהמ - אני מניחה שאני לא יכולה להרשות לעצמי להיות בררנית).

ובלי קשר לזה, היה לי חג פורים שמח ביותר:  זה התחיל עם מנגל והחלפת משלוחי מנות מסורתית בשבת (קיבלתי משלוח מהחבר-של. הוא שם לי סנדויץ' קרקר, ביצי הפתעה, טופיפי וסוכריות ללא סוכר, שהן ללא ספק הדבר הכי טוב בחבילה; באותו ערב הלכתי למסיבה עברית המונית ושמחה; אתמול היה מפגש משפחתי אצל סבתא (ר' תחפושת מצורפת); והיום הלכתי ליריד פורים ברח' הלל בירושלים (שהיה בעיקר המוני ורועש אבל גם ראיתי כמה תחפושות מגניבות).

 אז קודם אני עשיתי את שביל ישראל, אחר כך באה אמא שלי (הם הלכו מירושלים עד אילת והשבוע התחילו מפה צפונה), וזה כנראה השלב הבא: בת-דודה שלי בת ה-11, שהתחפשה לארץ ישראל עם התוואי של השביל לכל אורכה (והכיתוב הדו-משמעי "אני בשביל ישראל"). משפחה שכזאת.