ככל שמתבגרים, ימי הולדת זה כבר לא מה שהיה פעם. אין את אותה התלהבות (כי אנחנו לא ילדים), אין אפשרות לאכול ממתקים בלי הגבלה (כי שומרים על הקלוריות), אין מסיבה עם ליצן (כי הוא צחק וניתק כשהתקשרתי אליו)... אפילו מניין שנותיי הוא מספר די מפחיד שידוע כמספר עם הקשרים רעים:

 למדתי לא לצפות ליותר מדי מאנשים, לנסות לא לספור מי כן התקשר ומי לא התקשר, מי הביא מתנה ומי לא. (אמא שלי תמיד אומרת לי "ציפיות יש רק בכריות")

וכך גיליתי שהאנשים שהכי חשובים לי כן התקשרו (בינתיים) וזה מה שחשוב.

והבנות החמודות מהעבודה הוציאו אותי באמצע היום והביאו לי מתנה קטנה חמודה יחד עם בלון הליום ועוגה אישית טעימה-בצורה-לא-הגיונית (אמרתי שומרים על הקלוריות? שכחו מזה).

אחרי שהסתובבתי כל היום עם חיוך על הפנים והבלון קשור חזק חזק לשקית שהחזקתי, הרגשתי פתאום שינוי במשקל וכשהסתכלתי למעלה גיליתי שהבלון השחתרר (מהצד שקשור לבלון, לא שקשור לשקית) והתעופף לאוויר. הרגשתי לרגע כמו ילד בן 6 שאמא שלו קנתה לו בלון ואז הוא עף והילד מתחיל לבכות. אלא שבמקום לבכות ליוויתי את הבלון במבטי עד שלא יכולתי לראות אותו יותר - וצחקתי.

חזרתי מהעבודה ורק אחותי היתה בבית. אמרתי לה מזל טוב, היא אמרה לי מזל טוב, הנוהל הרגיל של 10 ביוני...

ואז הפעמון צלצל ובדלת הופיע שליח עם זר פרחים ענק. הודיתי לו ומיד הבאתי את הזר לאחותי - הנחתי שזה חבר שלה הביא לה, כי מי יביא לי פרחים?... אבל הפתק גילה שהוא דווקא כן בשבילי, תודות למ' חברתי האהובה שלא ידעה כמה היא עושה לי את היום. שלחתי לה SMS  "תודה יא משוגעת אחת! בחיים שלי לא קיבלתי פרחים! אני אוהבת אותך!!! תחתני איתי?"

וכעת אני הולכת להנות מהמשך היום הולדת שלי, לשם שינוי לא על המחשב.

מזל טוב לי! =)