1. הודו

עד לפני כמה חודשים בכלל לא תכננתי להגיע לשם, מעולם לא החשבתי את הודו בתור יעד שצריך לכבוש. אלא שאז כל המקומות שאליהם ניסיתי להתקבל החזירו לי תשובות לא ברורות, מהעבודה נמאס לי לחלוטין, החלטתי שאני חייבת לברוח מפה ולא משנה לאן - הודו נבחרה (בעיקר מאילוצים כלכליים) והכרטיס נקנה. 31/7 TLV-MOMBAY.

חודשיים בצפון הודו, בהם הספקתי בין השאר לעשות יוגה, מדיטציה, ויפסנה, קורס צורפות, קורס מסאז', טיול אופניים, טראק קצר, להשתתף בסרט, לסוע 19 שעות בג'יפ בדרך על פני תהום עם נהג שיכור ומסטול, לעשות חינה במכון יופי יוקרתי, לעשות שעווה על רצפה של מטבח מלוכלך, לראות נהרות, הרים, עמקים ומבנים מדהימים ביופיים, לפגוש אנשים מכל העולם (אבל בעיקר ישראלים...), לצלם מאות תמונות, לבכות, לצחוק, לדבר, לשתוק...

היו פעמים ששנאתי את הודו. נמאס לי מהרוכלים והקבצנים שמציקים ברחוב, נמאס לי מהג'וקים המגעילים והיתושים שכירסמו כל חלקה חשופה בגוף, נמאס לי לאכול בחוץ כל הזמן ולקבל כ"כ הרבה קלקולי קיבה שכבר הפסקתי לעקוב.

אבל בחשבון הנפש שעשיתי לעצמי לקראת סוף החודשיים (יום כיפור במומביי, צמתי והיה לי הרבה זמן לחשוב) הגעתי למסקנה שהחוויות הטובות בטיול מתעלות על הרעות, שבסופו של דבר נהניתי וגם למדתי לאהוב את הודו. או כמו שאומרים אצלנו - סאב קוצ' מילגה!

תצפית אל אחד המקומות המקסימים ביותר שהייתי בהם (לה, חבל לדאק).

2. לימודים

חשבתי שמתחילים עוד שלושה שבועות ועכשיו מסתבר שזה ב14 לחודש - עוד שבוע וחצי - מה שדי מבאס אותי (בגלל הסעיף הבא). מצד שני, אני מתעסקת בדברים שקשורים ללימודים כבר כל כך הרבה זמן (בערך מאז ינואר האחרון), כך שהיה לי הרבה זמן לחשוב על זה ולהכין את עצמי נפשית.

אז יש לי כל מיני חששות ממה שאני נכנסת אליו. מהמרצים ששמעתי שהם קשוחים, מהסטודנטים ששמעתי שהם פלצניים ותחרותיים, מהעובדה שאני אצטרך לשבת על התחת בכיתה הרבה מאוד שעות ולהקשיב - מה שעשיתי בפעם האחרונה לפני 5 שנים בתיכון (וגם אז רמת ההקשבה שלי הייתה מוטלת בספק)...

אבל תמיד לפני שמתחילים משהו חדש יש חששות. ואני כבר יודעת שעיצוב גרפי זה משהו שאני טובה בו ורוצה לעשות בו ואוהבת את כל מה שקשור לזה. יש בי אהבה והיא תנצח.

כך לומדים וחורשים בכפר סטוק (אח"כ הם הסתובבו ועשו לי פרצופים).

3. הוא

זה התחיל מפגישה תמימה לפני חודשיים, בהופעה של יוני בלוך. הייתי אז שבוע וחצי לפני הטיסה ולא ידעתי אם כדאי לי להיכנס בכלל למשהו כזה לפני שאני טסה - תסבוכים אופיניים לי. בסופו של דבר נפגשתי איתו פעם שניה, ושלישית, וחמישית... נשארנו בקשר רציף גם בזמן שלא הייתי פה (בעזרתם האדיבה של סקייפ/אימייל/אסמאסים) וכשחזרתי המשכנו בדיוק מאותו מקום שהפסקנו - כאילו לא עזבתי מעולם.

קשה לי לתאר במילים מה אני מרגישה כלפיו ואיך הוא גורם לי להרגיש...

מספיק שאגיד שסיפרתי לו על הבלוג ונתתי לו את הכתובת כדי שיקרא הכל - משהו שלא עשיתי גם עם החברה הכי טובה שלי ולא עם אף אחד מבני משפחתי - אני חושבת שזה כבר אומר הכל.

ובעצם עכשיו שהוא כאן מן הראוי לעשות לו קבלת פנים יפה. אז היי לךָ. ;-)

אני יכולה לשפוך כאן הרבה מילים יפות ולספר לכל העולם עליך, כמה שאתה מצחיק ויפה וחמוד ועושה כל כך הרבה בשבילי ואיך שיש בינינו טלפתיה ואנחנו כאלה מושלמים ביחד שאפשר להקיא. אבל לא. עדיף שתחזור עכשיו לפברואר 2003 ותקרא עליי הכל מהתחלה - ותתקשר בסוף ותגיד לי מה דעתך.

ותדע שיותר מהודו, יותר מהלימודים, יותר מהכל (אולי חוץ מאמא :)) אני אוהבת אותך.

יש לי חבר פדלאה, אז היום הלכנו לטייל ביחד (פעם ראשונה מבין רבות שיגיעו) וזו המזכרת.