כשכל המשפחה בבית זה יכול להיות נחמד. צוחקים, מדברים, מתעדכנים, מתהלכים. אבל זה גם יכול להיות מעיק. אני מוצאת את עצמי מסתגרת בחדר, או יושבת שעות מול המחשב, ורק מייחלת שכולם יעלמו ואמא שלי תפסיק להציק לי בשאלות ושיהיה לי זמן עם עצמי לחשוב ואולי לסיים את העבודות שקיבלתי לעשות (רק שבוע בלימודים וכבר אני מוצפת)... ואז אני מוצאת את עצמי לבד בבית כמו עכשיו, ופתאום כל הרצונות ההם נעלמים. פתאום לא כיף לי לחשוב כי המחשבות רק מובילות למקומות לא נעימים. פתאום הקירות נהיים חונקים למרות כל המרחב הגדול, אני רוצה לצאת החוצה לעשות משהו אבל לא מוצאת אנרגיה לזה. פתאום אני רוצה לענות על השאלות של אמא ולשמוע את הסיפורים על התיירים שלה (היום בדיוק היה לה סיפור זוועתי במיוחד). ובעבודות שקיבלתי אני לא נוגעת בכלל כי אין לי חשק לזה. אולי מחר.

אז אני רואה שידור חוזר של סדרות שכבר ראיתי, וכשנמאס לי מזה חוזרת לקרוא ב"ארבעה בתים וגעגוע" למרות שהוא רק מכניס אותי לדכאון. זו הפעם השניה שאני קוראת את הספר הזה, הקודמת היתה לפני יותר משנתיים. אני זוכרת שאחותי בדיוק היתה בדרום אמריקה וממש הזדהיתי עם הרבה פרטים בספר (זה שכותב מדרום אמריקה, זו שלומדת צילום בבצלאל, זה שמרגיש הכי לבד גם כשהוא הכי ביחד)... והפעם ההזדהות באה ממקום אחר. יותר מדי פרטים מתאימים לי ולחיים שלי כרגע ולזוגיות שלי - עד כדי כך שזה מפחיד אותי. מפחיד מרוב שזה אמיתי, מפחיד כי חלק מהדברים עדיין לא קרו אבל אני משוכנעת ויודעת שככה בדיוק זה יהיה.

גם כשנראה שהכל מסתדר לי - המתבונן מהצד יחשוב שהחיים שלי מושלמים ואני בטח שלמה ומאושרת - אני לא מסוגלת להיות כזו. ["הפתיע אותי שכתבת שהיא הרבה יותר קשה ממה שחשבת, ושאתה לא בטוח שהיא תהיה אי פעם מאושרת. בוקר טוב עמיריהו! רק עכשיו גילית?"] אותו פחד מהעתיד שצץ ועלה לא מזמן עדיין נמצא אצלי, כבר לא על פני השטח, אבל הוא אי שם בתחתית מאיים לפרוץ ברגע של חולשה. אני חייבת לגמור לקרוא את הספר הזה. הוא משפיע עליי לא טוב.