התכנית של כוכב נולד בהודו - קיטשית ומוגזמת ככל שתהיה - עשתה לי חשק נוראי לחזור לשם. 

נכון שתוך כדי הטיול התלוננתי הרבה (חם לי קר לי כואב לי מסריח פה מתי הנסיעה הזאת נגמרת כבר?), אמרתי שאני רוצה לחזור הביתה (ככה זה כשמכירים מלכישוע שבוע לפני הטיסה) והרגשתי שאני לא ממצה עד תום את האפשרויות שלי. ובכל זאת, היו הרבה רגעים קסומים במסע הזה (אם אפשר לקרוא ל6 שבועות מסע) - הכלבה בנופי שטיפסה איתנו 7 שעות בגשם על הר היא רק דוגמה אחת. אני בטוחה שיכולים להיות לי עוד הרבה כאלה אם ייצא לי לחזור לשם ביום מן הימים. אני מקווה שייצא לי. בכל זאת, כל דרום הודו מחכה לי...

ובינתיים, אני רק צריכה לעבור בשלום את השבועיים הקרובים: שיעורי בית אחרונים, הגשות, פורטפוליו שדורש ממני להביא את כללל העבודות שעשיתי מתחילת השנה (איך לעזאזל אני אסחוב את זה?) ועוד כמה מבחנים בחומר העיוני שלמדתי... וזהו, אני מסיימת שנה ראשונה.

מישהו חכם אמר לי פעם שזה יעבור מהר, בלי שאשים לב בכלל. אין לו מושג כמה שהוא צדק.

אה, וגם: מחר יש לי יומולדת!

הנה פה ב-1988, חוגגת בגן ארבעה קיצים. תעשו לבד את החישוב...