בעודי נוסעת באוטובוס למתחם הרכבת להופעה של דני גידי וחברים התחיל ילד קטן לברבר/לזמר בלי הפסקה "לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה" וככה כל הנסיעה. בהתחלה זה נראה לי חמוד. אחר כך מעצבן. אחר כך שוב חמוד, ושוב מעצבן. מזל שהנסיעה נמשכה רק 10 דקות.

כל כך הרבה התרחש לאחרונה, שאני לא יודעת מאיפה להתחיל! אז נתחיל ממשהו שהתחלתי לכתוב פה בטיוטה לפני יותר משבוע ובסוף לא פרסמתי. אחר כך נזרום...

~~~ חשבתי שכשנעבור לגור ביחד נתראה הרבה יותר, אבל זה לא קורה. טוב, אולי אם משווים אובייקטיבית את מספר השעות בשבוע שהינו מבלים ביחד קודם לעומת עכשיו יש הבדל, אבל אנחנו בקושי מרגישים את זה. אני עובדת כל יום בין 8-17 והוא עובד שלושה ימים בשבוע ערב (עד 23). תוסיפו לזה קניות וסידורים, פגישות עם החברות וגיחות לבית ההורים מדי פעם - יוצא שהשבוע למשל לא התראינו כמעט באף יום. לפחות נשארו לנו הלילות - אז אנחנו הולכים לישון על המיטה המפנקת כשאוריה לידנו, מלכישוע חובק אותי ואני אוהבת כל רגע ולא רוצה לקום בבוקר. אבל זה לא מספיק. היום בעבודה הרגשתי פתאום את אותה תחושה מוכרת שהתחילה בהודו, הגעגועים אליו שמומחשים באופן פיזי ע"י כאב קל.
גם מקום העבודה שלי לא ממש תורם לעניין, אלא מחמיר את המצב. על מה אני אמורה לחשוב כשכל היום אני רואה מול העיניים אלבומי חתונות, אחד אחרי השני?
כבר שלחתי למלכישוע הודעה אחרי כמה ימים בעבודה "עם כל אלבומי החתונה האלה מסביב עוד יהיו לי רעיונות..."
ולפעמים אני מוצאת את עצמי מתעכבת על שמלת כלה כלשהי ומדמיינת איזה שמלה אני אלבש בבוא היום (פשוטה ולא מנופחת), או באיזה יום בשבוע תהיה החתונה (שישי בצהריים) מי יהיה הצלם (כבר סימנתי את הכי טובים מבין הלקוחות שלנו) ועוד שלל חלומות בהקיץ שבכל מקרה לא יתגשמו בשנתיים הקרובות (אחרי 2010 אני פנויה לדיבורים).  ~~~

אז למרות שהתלוננתי שאני והבחור לא מתראים מספיק, בכל זאת הספקנו לעשות ביחד לא מעט דברים בחודש האחרון. בין השאר: השתתפנו בערב קינוחים שהכינה החברה הכי טובה שלי, עם כל כך הרבה מתוק שנהיתה לי הרעלת סוכר; ביקרנו את אחותי בדירה החדשה שלה, מרחק 10 דק' הליכה מפה, כדי לראות את טקס פתיחת האולימפיאדה; היינו בהופעה של גידי גוב המקסים, שאף נשאר בסוף לדבר עם כל מי שרצה וחתם לי על דף השירים של ההופעה שגנבתי מהבמה; ופחות משבוע אחר כך היינו בהופעה המדוברת של 'דני גידי וחברים', שהם 4/7 של כוורת + מזי כהן, מה שמבטיח הופעה מעולה ואכן כך היא היתה; נסענו ערב אחד לתל-אביב כדי לחגוג יומולדת לחבר של מלכישוע, וקיבלנו שוב הצדקה למה העיר הזאת כל כך מגעילה (שם); אחר כך נסענו צפונה לחוף דור-הבונים למשהו שהיה אמור להיות חגיגת-פויקה-סיום-תואר של חברה טובה, אבל נמרח ונמרח עד שהיה מאוחר ונסענו חזרה לירושלים בלי לאכול שומדבר; עשינו חנוכת בית לכל החברים (וקיבלנו מהם וילון מקלחת חמוד); נסענו לסינמה סיטי ביום שבת כדי לראות 'האביר האפל', אבל לא נשארו כרטיסים אז חזרנו שוב בשבת שאחר-כך וראינו את הסרט; יצאנו מהרחוב וחצינו כביש כדי להזמין מגש פיצה ב19.99 ולאכול אותו בכיף בבית תוך כדי צפייה בכדורגל (אני יותר בהיתי מצפיתי); הלכנו להוםסנטר לקנות מיקרוגל; הלכנו לאייס לקנות כוורת מגניבה; הלכנו להוםסנטר לקנות גם טוסטר... ובעניין הזה של הקניות אני יכולה לכתוב פה עוד מגילות שלמות. בערך חצי מהזמן שלנו שבו אנחנו לא עובדים או ישנים, הלך בחודש האחרון על סידורים שונים לדירה - החל מקניות בסופר וקניות של כלי בית ועד לעלייה וירידה במדרגות שוב ושוב לבעלת-הבית שלנו (היא גרה מעלינו) כדי להתלונן על שלל הבעיות שצצו בדירה.

בעיות בדירה? נו מה, לא הכל מושלם, ולמרות שהרצפות פה חדשות ומבריקות (כמו שניתן לראות בתמונה שפרסמתי) הרבה דברים קרו פה מאז שנכנסנו. כשהגענו אחד הארונות בשירותים הסריח בטירוף; כל השקעים באזור הסלון לא עבדו; המים באמבטיה השתהו יותר מדי בניקוז (והסריחו בהתאם); מנורת ההלוגן התקלקלה וגם כשקנינו חדשה היא לא עבדה; והבעיה האחרונה היא הצינור במקלחת שמוביל בין הברז לדוש, שהתחיל להשפריץ לכל הכיוונים ואמנם ביז'ו בא שלשום ותיקן לנו את זה, אבל היום הוא כבר התפוצץ שוב וניתן רק לקוות שמחר הוא יוכל לתקן את זה, שאם לא שוב נבלה כמה ימים בלי להתקלח (נו באמת, הלכנו להורים, מה חשבתם לעצמכם?)...

יו, כבר מאוחר נורא. מלכישוע בינתיים נרדם על הספה מול הטלויזיה, כמו תמיד.
כל פעם שאני עוזבת אותו בבוקר והוא עדיין ישן, אני נותנת לו נשיקה ואז הוא מחייך מתוך שינה ונראה הכי חמוד ומקסים בעולם. ברגעים האלה אני מבינה כל פעם מחדש כמה אני אוהבת אותו וכמה אני ברת-מזל שמצאתי אותו והוא אותי.

ובנימה זו אסיים להפעם, וארשום לעצמי בסוגריים שרציתי לדבר גם על [התמונות שתליתי בבית ובשירותים, נורית ותסבוכת הידידים שהיא נקלעה אליה; העובד החדש שהצטרף אליי השבוע והחפיפה שלו; שאר העובדים שאיתי; האוכל שאנחנו מבשלים בדירה; הסיוט שנהיה ממרכז העיר; יום כיף במקס סטוק; קורס הקיץ בפלאש שאני עושה עכשיו.]
כמו שאני מכירה את עצמי לא ייצא לי להרחיב בנושאים האלה, לפחות לא בקרוב. אבל העיקר שאני אזכור במה מדובר.

טוב, הגיע הזמן להעיר את הבחור החמוד על הספה ולגרור אותו למיטה.
בברכת שהעבודות-בעיר-ייגמרו ושהחורף-לא-יגיע-לעולם,
אני.