כשאני באה לחמם מים לשוקו והקומקום עדיין חם, אני יודעת שעד לפני רגע הוא היה כאן, וזה כמו מזכרת שהוא השאיר בשבילי.
איש באוטובוס מנגב את החלון, למרות שאין עליו שום אדים או לכלוך נראה לעין, ואז נשען עליו עם הכתף. אני לא מבינה מה החכמה לנקות את החלון בבד של החולצה, כדי להישען עליו עם אותו בד.
אני נהנית להסתכל על אנשים בזמן שהם מסתכלים על אנשים אחרים, כי אז הם הכי שקועים ולא שמים לב אליי. בחור אחד מציץ לזו שלידו בדפים שהיא קוראת. ואני מציצה לו.
התישבה לידי אשה זקנה עם פאה ג'ינג'ית שגדולה עליה. היא מחטטת בתיק ומוציאה חבילת תרופות. אחר כך מוציאה שקית שמלאה עוד המון שקיות בפנים, מוציאה מתוכה בקבוק ירוק (שגם הוא בתוך שקית) ושותה עם הכדור. אחר כך שואלת אותי מה השעה. עשרים לשבע. תודה.
פתאום נזכרתי איך בשנה א' היה לי יום מגעיל והוא הפתיע אותי בחווה, ואז עלינו למעלה לאחת הכיתות והתחלנו להתנשק. אחד הסטודנטים נכנס פתאום לכיתה וכשראה אותנו מיהר לברוח. מעניין אם גם הוא נזכר בזה כל פעם שהוא רואה אותי.
אימיילים ישנים ששולחים אותי לבלוגים ישנים ומחשבות על אנשים ישנים. באיזשהו מקום זה עושה אותי עצובה. נוסטלגיה זה תמיד חמוץ-מתוק.
בא לי חופש, מאוד. והוא כל הזמן אומר שהוא רוצה שאסיים את הלימודים. אבל אני מפחדת מהיום הזה כי אז אצטרך לצאת לעולם "האמיתי" ולמצוא עבודה "אמיתית".
קיבלנו תרגיל לעשות טייק-אוף על קטע יוטיוב כלשהו שהצליח מאוד (כלומר מיליון צפיות ומעלה). אין מתאימה ממני לבצע תרגיל כזה - הרי כל החיים אני ביוטיוב - ובכל זאת אני מתקשה בינתיים. אולי אעשה משהו עם החתול המופתע. בינתיים, אהנה מהחתולה הפרטית שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יובל
