נגיד שהייתי כותבת פה אתמול או שלשום, כמו שתכננתי, הקטע הזה היה שמח.

נגיד שלא היו מודיעים לי שאני לא כשירה להיות מלצרית אחרי יומיים בלבד במסעדה, לא הייתי בדכאון.

נגיד שאחרי 5 דירות ועשרות מודעות (זה נשמע מעט אבל זה הרבה) היינו מוצאים דירה חמודה בתקציב המתאים, היינו מאושרים.

אבל עוד נמצא אותה. ואני עוד אמצא אותה. ומחר הוא יום של בטלה, גם מזה צריך לדעת ליהנות, לא?

ואני אוהבת אותך, כל כך. התמונה הבאה מוקדשת לך (וגם די מתאימה לי למצברוח)...

מכאן אפשר רק לעלות.

היה פה משהו והוא נמחק. גם כי מושא הכתיבה ביקש ממני למחוק, גם כי בכל מקרה הגעתי למסקנה שזה לא צריך להיות כאן, למרות הכל.

למרות הכל כבר מרץ, וזה אומר שהקיץ או-טו-טו פה. חם גם בערב וזה טוב לי, טוב לי.

השבוע קיבלתי מחמאה על עבודה שלי שהיא "ברמה של תלמיד שנה ב-ג", מהמורה הקשוח לטיפוגרפיה שנותן מחמאות כאלה רק על דברים ספציפיים מאוד. עשה לי את היום.

ביום שני הקרוב יש לי ניתוח לכריתת כיס מרה, שמפחיד אותי קצת, אבל כולם דואגים להרגיע אותי ולהזכיר לי שזה שטויות ונפוץ ועושים את זה כל הזמן וזה נגמר צ'יק-צ'ק וכו' וגו' ושות'.

ריב ראשון. תיכף תבוא ההשלמה...

ועוד דברים שרציתי לומר, אבל לא עכשיו. עכשיו בקבוק.

כשכל המשפחה בבית זה יכול להיות נחמד. צוחקים, מדברים, מתעדכנים, מתהלכים. אבל זה גם יכול להיות מעיק. אני מוצאת את עצמי מסתגרת בחדר, או יושבת שעות מול המחשב, ורק מייחלת שכולם יעלמו ואמא שלי תפסיק להציק לי בשאלות ושיהיה לי זמן עם עצמי לחשוב ואולי לסיים את העבודות שקיבלתי לעשות (רק שבוע בלימודים וכבר אני מוצפת)... ואז אני מוצאת את עצמי לבד בבית כמו עכשיו, ופתאום כל הרצונות ההם נעלמים. פתאום לא כיף לי לחשוב כי המחשבות רק מובילות למקומות לא נעימים. פתאום הקירות נהיים חונקים למרות כל המרחב הגדול, אני רוצה לצאת החוצה לעשות משהו אבל לא מוצאת אנרגיה לזה. פתאום אני רוצה לענות על השאלות של אמא ולשמוע את הסיפורים על התיירים שלה (היום בדיוק היה לה סיפור זוועתי במיוחד). ובעבודות שקיבלתי אני לא נוגעת בכלל כי אין לי חשק לזה. אולי מחר.

אז אני רואה שידור חוזר של סדרות שכבר ראיתי, וכשנמאס לי מזה חוזרת לקרוא ב"ארבעה בתים וגעגוע" למרות שהוא רק מכניס אותי לדכאון. זו הפעם השניה שאני קוראת את הספר הזה, הקודמת היתה לפני יותר משנתיים. אני זוכרת שאחותי בדיוק היתה בדרום אמריקה וממש הזדהיתי עם הרבה פרטים בספר (זה שכותב מדרום אמריקה, זו שלומדת צילום בבצלאל, זה שמרגיש הכי לבד גם כשהוא הכי ביחד)... והפעם ההזדהות באה ממקום אחר. יותר מדי פרטים מתאימים לי ולחיים שלי כרגע ולזוגיות שלי - עד כדי כך שזה מפחיד אותי. מפחיד מרוב שזה אמיתי, מפחיד כי חלק מהדברים עדיין לא קרו אבל אני משוכנעת ויודעת שככה בדיוק זה יהיה.

גם כשנראה שהכל מסתדר לי - המתבונן מהצד יחשוב שהחיים שלי מושלמים ואני בטח שלמה ומאושרת - אני לא מסוגלת להיות כזו. ["הפתיע אותי שכתבת שהיא הרבה יותר קשה ממה שחשבת, ושאתה לא בטוח שהיא תהיה אי פעם מאושרת. בוקר טוב עמיריהו! רק עכשיו גילית?"] אותו פחד מהעתיד שצץ ועלה לא מזמן עדיין נמצא אצלי, כבר לא על פני השטח, אבל הוא אי שם בתחתית מאיים לפרוץ ברגע של חולשה. אני חייבת לגמור לקרוא את הספר הזה. הוא משפיע עליי לא טוב.

יוני הוא בדרך כלל החודש בשנה שאני הכי אוהבת (הנה תראו איך התלהבתי ב2006, 2005, 2004)... בין היומולדת שלי לתחילתו של הקיץ - מי צריך יותר?

רק שהשנה אין לי זמן לחגוג יומולדת. יש את ט' והחתונה שלה, שהכל סובב פתאום סביבה (להכין לה סרט לחתונה, ללכת להסתפר, קוסמיטקאית, לקנות בגדים, מסיבת רווקות, החתונה עצמה)... ואח"כ יש את היומולדת של אבא שלי - חוגגים לו 60 השנה אז אנחנו עושים את זה במסיבה גדולה בבית, וגם לזה לא חסר מה לתכנן... ועד לא מזמן היו לי גם הרבה דאגות שקשורות לכל המקומות שניסיתי להתקבל אליהם, אלא שעכשיו כבר אין לי דאגות, בערך. לא התקבלתי. יותר נכון נכנסתי לרשימת המתנה. שוב. כבר שלושה מקומות (מתוך ארבעה שנרשמתי) שמו אותי ברשימת המתנה. כאילו הבוחנים אמרו "היא סבבה, היא נראית די מתאימה, אבל בואו נכניס אנשים אחרים ואם הם לא ירצו אז נקבל גם אותה..." :-/

אז עכשיו החיים שלי בהמתנה. הם מבחינתם יכולים להתקשר ולהודיע לי שהתקבלתי גם בתחילת אוקטובר (אז תעשו טובה אל תשאלו אותי "יש תשובות??"), או להודיע לי באוקטובר שלא התקבלתי. ורק המחשבה על כל הזמן עד אז מחרפנת אותי.

לכן החלטתי לטוס.

עוד לפני שחזרו אליי מוויצ"ו אמרתי לעצמי שאם אני לא מתקבלת, אני טסה למזרח. אז כשהודיעו לי שאני בהמתנה, לרגע התבלבלתי ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אבל אז התעשתתי על עצמי ואמרתי לעצמי שאני חייבת לטוס. לברוח מפה. רוצה חופש, מנוחה לנפש, לא לחשוב על זה יותר... וככה, אם יתקשרו אליי פתאום בספטמבר ויודיעו לי שהתקבלתי, אני פשוט אקח טיסה חזרה ארצה ואתחיל ללמוד ברינה ובשמחה. ואם לא? אני כבר שם, יש לי כסף - אני פשוט אמשיך לטייל...

כל מה שנשאר לי עכשיו זה לתכנן את הטיול ולקנות כרטיס. כבר התחלתי לשלוח אימייל לכל מיני אנשים במחפשים של למטייל, אחד אפילו התקשר אליי היום ונשמע נחמד, אבל גרם לי להבין שאני צריכה הרבה יותר להיסגר על עצמי לפני שאני מציקה לאנשים ככה (הוא כבר עם כרטיס טיסה ומסלול מתוכנן ואני מה? בעיקר חלומות על ריקשות וצ'אי מסלה).

שמתי בפליקר חלק מהתמונות שצילמתי לתרגיל בנושא "חלון" שהגשתי לויצ"ו (שאר התמונות פה). להם זה לא הספיק, אני מקווה שאתם תאהבו.

ובעיקר אני מקווה שיוני יחזור להיות החודש שאני כל כך אוהבת. מכאן אפשר רק לעלות...