בעודי נוסעת באוטובוס למתחם הרכבת להופעה של דני גידי וחברים התחיל ילד קטן לברבר/לזמר בלי הפסקה "לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה לה" וככה כל הנסיעה. בהתחלה זה נראה לי חמוד. אחר כך מעצבן. אחר כך שוב חמוד, ושוב מעצבן. מזל שהנסיעה נמשכה רק 10 דקות.

כל כך הרבה התרחש לאחרונה, שאני לא יודעת מאיפה להתחיל! אז נתחיל ממשהו שהתחלתי לכתוב פה בטיוטה לפני יותר משבוע ובסוף לא פרסמתי. אחר כך נזרום...

~~~ חשבתי שכשנעבור לגור ביחד נתראה הרבה יותר, אבל זה לא קורה. טוב, אולי אם משווים אובייקטיבית את מספר השעות בשבוע שהינו מבלים ביחד קודם לעומת עכשיו יש הבדל, אבל אנחנו בקושי מרגישים את זה. אני עובדת כל יום בין 8-17 והוא עובד שלושה ימים בשבוע ערב (עד 23). תוסיפו לזה קניות וסידורים, פגישות עם החברות וגיחות לבית ההורים מדי פעם - יוצא שהשבוע למשל לא התראינו כמעט באף יום. לפחות נשארו לנו הלילות - אז אנחנו הולכים לישון על המיטה המפנקת כשאוריה לידנו, מלכישוע חובק אותי ואני אוהבת כל רגע ולא רוצה לקום בבוקר. אבל זה לא מספיק. היום בעבודה הרגשתי פתאום את אותה תחושה מוכרת שהתחילה בהודו, הגעגועים אליו שמומחשים באופן פיזי ע"י כאב קל.
גם מקום העבודה שלי לא ממש תורם לעניין, אלא מחמיר את המצב. על מה אני אמורה לחשוב כשכל היום אני רואה מול העיניים אלבומי חתונות, אחד אחרי השני?
כבר שלחתי למלכישוע הודעה אחרי כמה ימים בעבודה "עם כל אלבומי החתונה האלה מסביב עוד יהיו לי רעיונות..."
ולפעמים אני מוצאת את עצמי מתעכבת על שמלת כלה כלשהי ומדמיינת איזה שמלה אני אלבש בבוא היום (פשוטה ולא מנופחת), או באיזה יום בשבוע תהיה החתונה (שישי בצהריים) מי יהיה הצלם (כבר סימנתי את הכי טובים מבין הלקוחות שלנו) ועוד שלל חלומות בהקיץ שבכל מקרה לא יתגשמו בשנתיים הקרובות (אחרי 2010 אני פנויה לדיבורים).  ~~~

אז למרות שהתלוננתי שאני והבחור לא מתראים מספיק, בכל זאת הספקנו לעשות ביחד לא מעט דברים בחודש האחרון. בין השאר: השתתפנו בערב קינוחים שהכינה החברה הכי טובה שלי, עם כל כך הרבה מתוק שנהיתה לי הרעלת סוכר; ביקרנו את אחותי בדירה החדשה שלה, מרחק 10 דק' הליכה מפה, כדי לראות את טקס פתיחת האולימפיאדה; היינו בהופעה של גידי גוב המקסים, שאף נשאר בסוף לדבר עם כל מי שרצה וחתם לי על דף השירים של ההופעה שגנבתי מהבמה; ופחות משבוע אחר כך היינו בהופעה המדוברת של 'דני גידי וחברים', שהם 4/7 של כוורת + מזי כהן, מה שמבטיח הופעה מעולה ואכן כך היא היתה; נסענו ערב אחד לתל-אביב כדי לחגוג יומולדת לחבר של מלכישוע, וקיבלנו שוב הצדקה למה העיר הזאת כל כך מגעילה (שם); אחר כך נסענו צפונה לחוף דור-הבונים למשהו שהיה אמור להיות חגיגת-פויקה-סיום-תואר של חברה טובה, אבל נמרח ונמרח עד שהיה מאוחר ונסענו חזרה לירושלים בלי לאכול שומדבר; עשינו חנוכת בית לכל החברים (וקיבלנו מהם וילון מקלחת חמוד); נסענו לסינמה סיטי ביום שבת כדי לראות 'האביר האפל', אבל לא נשארו כרטיסים אז חזרנו שוב בשבת שאחר-כך וראינו את הסרט; יצאנו מהרחוב וחצינו כביש כדי להזמין מגש פיצה ב19.99 ולאכול אותו בכיף בבית תוך כדי צפייה בכדורגל (אני יותר בהיתי מצפיתי); הלכנו להוםסנטר לקנות מיקרוגל; הלכנו לאייס לקנות כוורת מגניבה; הלכנו להוםסנטר לקנות גם טוסטר... ובעניין הזה של הקניות אני יכולה לכתוב פה עוד מגילות שלמות. בערך חצי מהזמן שלנו שבו אנחנו לא עובדים או ישנים, הלך בחודש האחרון על סידורים שונים לדירה - החל מקניות בסופר וקניות של כלי בית ועד לעלייה וירידה במדרגות שוב ושוב לבעלת-הבית שלנו (היא גרה מעלינו) כדי להתלונן על שלל הבעיות שצצו בדירה.

בעיות בדירה? נו מה, לא הכל מושלם, ולמרות שהרצפות פה חדשות ומבריקות (כמו שניתן לראות בתמונה שפרסמתי) הרבה דברים קרו פה מאז שנכנסנו. כשהגענו אחד הארונות בשירותים הסריח בטירוף; כל השקעים באזור הסלון לא עבדו; המים באמבטיה השתהו יותר מדי בניקוז (והסריחו בהתאם); מנורת ההלוגן התקלקלה וגם כשקנינו חדשה היא לא עבדה; והבעיה האחרונה היא הצינור במקלחת שמוביל בין הברז לדוש, שהתחיל להשפריץ לכל הכיוונים ואמנם ביז'ו בא שלשום ותיקן לנו את זה, אבל היום הוא כבר התפוצץ שוב וניתן רק לקוות שמחר הוא יוכל לתקן את זה, שאם לא שוב נבלה כמה ימים בלי להתקלח (נו באמת, הלכנו להורים, מה חשבתם לעצמכם?)...

יו, כבר מאוחר נורא. מלכישוע בינתיים נרדם על הספה מול הטלויזיה, כמו תמיד.
כל פעם שאני עוזבת אותו בבוקר והוא עדיין ישן, אני נותנת לו נשיקה ואז הוא מחייך מתוך שינה ונראה הכי חמוד ומקסים בעולם. ברגעים האלה אני מבינה כל פעם מחדש כמה אני אוהבת אותו וכמה אני ברת-מזל שמצאתי אותו והוא אותי.

ובנימה זו אסיים להפעם, וארשום לעצמי בסוגריים שרציתי לדבר גם על [התמונות שתליתי בבית ובשירותים, נורית ותסבוכת הידידים שהיא נקלעה אליה; העובד החדש שהצטרף אליי השבוע והחפיפה שלו; שאר העובדים שאיתי; האוכל שאנחנו מבשלים בדירה; הסיוט שנהיה ממרכז העיר; יום כיף במקס סטוק; קורס הקיץ בפלאש שאני עושה עכשיו.]
כמו שאני מכירה את עצמי לא ייצא לי להרחיב בנושאים האלה, לפחות לא בקרוב. אבל העיקר שאני אזכור במה מדובר.

טוב, הגיע הזמן להעיר את הבחור החמוד על הספה ולגרור אותו למיטה.
בברכת שהעבודות-בעיר-ייגמרו ושהחורף-לא-יגיע-לעולם,
אני.

נגיד שהייתי כותבת פה אתמול או שלשום, כמו שתכננתי, הקטע הזה היה שמח.

נגיד שלא היו מודיעים לי שאני לא כשירה להיות מלצרית אחרי יומיים בלבד במסעדה, לא הייתי בדכאון.

נגיד שאחרי 5 דירות ועשרות מודעות (זה נשמע מעט אבל זה הרבה) היינו מוצאים דירה חמודה בתקציב המתאים, היינו מאושרים.

אבל עוד נמצא אותה. ואני עוד אמצא אותה. ומחר הוא יום של בטלה, גם מזה צריך לדעת ליהנות, לא?

ואני אוהבת אותך, כל כך. התמונה הבאה מוקדשת לך (וגם די מתאימה לי למצברוח)...

מכאן אפשר רק לעלות.

אנשי הקשר שלי במסנג'ר ראו בזמן האחרון מתחת לשם שלי את השורה "לא באמת פה, יש לי תיק עבודות להכין!". ואכן אני רוב הזמן לא באמת פה ובאמת יש לי תיק עבודות להכין, אבל כמות הזמן שאני משקיעה בו תכל'ס, לעומת הזמן שאני מתכננת להשקיע בו, היא לא מספיקה.

נרשמתי כבר לשני מוסדות לימוד בתקווה להתקבל: בצלאל, שהמבחנים שלו הם בתחילת אפריל; ושנקר, שהשלב הראשון במיונים לשם הוא כבר ביום שני בשבוע הבא! [יחד עם הפסיכומטרי שחצי עולם עושה, הא] והתיק עבודות שלי רחוק מלהיות מושלם. אז אני מנסה להעתיק איזה תמונה לצבעי מים [פה למעלה], וניסיתי להעתיק איזה ציור לרישום [פה בפליקר], אבל מה יהיה במבחנים עצמם, כשאצטרך להעתיק לא סתם תמונה אלא פלפל בשר ודם, או כל חפץ בנאלי אחר שאצטרך לרשום?

אני חלודה.

ואני נעה בין רגעים של פאניקה ו"אימל'ה אין לי מספיק ציורים ואני לא יודעת לרשום בכלל והם בטח ישאלו אותי מה את עושה פה ולמה את לא הולכת ללמוד צילום או משהו", לבין רגעים של נונשלנטיות ו"יש לי מספיק תמונות טובות שירשימו אותם אז כל מה שאני צריכה זה עוד 2-3 ציורים ועוד עבודת פוטושופ לדוגמה ואני מסודרת".

המפ.

העבודה שלי במוקד, לעומת זאת, הרבה פחות מלחיצה. אחרי פחות מחודש של עבודה זכיתי באחד הימים בתואר "כוכב יומי" כמי שהיה לה ממוצע של הכי הרבה שיחות בשעה לאותו יום (תואר שאחד העובדים מקבל בכל יום ולא מקבל כלום חוץ מזה שמקריאים את השם שלו וכולם מסתכלים עליו - אבל אצלי היו הרבה קולות התרשמות עקב העובדה שאני עובדת חדשה במוקד). אחרי חודש וחצי המנהל לקח אותי לשיחת משוב על האזנות שהוא עשה לשיחות שלי - הוא אמר שאני ממש אדיבה, בקיאה, מצוינת ואסרטיבית (!) ולכן מתאימה לענות לתחום נוסף של שיחות, הוצל"פ ולא רק בימ"ש. נשלחתי לקורס לאנשי המוקד שאמור להכשיר אותם לענות על התחום הנוסף, אבל ביקשתי לפרוש אחרי יום אחד כי הבנתי שזה משעמם, מגעיל, וכל מה שייצא לי מזה זה יותר אחריות וכאבי ראש והרבה יותר עבודה בלי שום תמורה (הם לא נותנים העלאה בשכר או שומדבר אחר).

וכך חזרתי להיות מוקדנית "רגילה". עדיין אדיבה בקיאה ומצוינת (עם האסרטיבית אני לא מסכימה), ועם פז"ם של חודשיים בעבודה, מה שמשאיר לי רק עוד 4 חודשים לחוזה שחתמתי אצלם ואז... לעוף! לטוס! לטייל! עולם שלם מחכה לי בחוץ. :)

אגב עולם שלם, החברה הכי טובה שלי שטסה יחד איתי להדריך מחנה בארה"ב לפני יותר משנה וחצי, חזרה בשעה טובה ארצה (כבר חשבתי שהיא תשתקע שם ותגדל משפחה...) ונפגשנו בסופשבוע שעבר וגם בסופשבוע הזה, להשלים פערים. כמה התגעגעתי לשאנטיפית הזאת.

ועכשיו שכתבתי את העדכון החודשי, אני פורשת לראות "לא הבטחתי לך", להקליד לאמא שלי כתבה שהיא כתבה ביד וצריכה להדפיס (כן הבטחתי לה) ואולי, רק אולי, לעבוד עוד על התיק עבודות.