מכירים את הסכח"ש - סיכום חדשות שבועי - שחיילים עוברים או מעבירים בזמן שהם בטירונות ובקורסים? יצא לי להעביר פעם אחד, והנה הסכח"ש שלי לשבוע הזה.

יום ראשון התחיל עם הרבה חששות וציפיות, עקב המעבר בתפקיד שלי. כאמור, אני עדיין באותו מדור ותחת אותה קורת גג, אני רק עובדת עם אנשים אחרים ובעבודה אחרת - כי ככה נהוג לעשות (לעבור אחרי כמה חודשים בתפקיד). הבעיה המרכזית פה היא האנשים, שאותם אני לא אוהבת ולא נח לי לעבוד איתם, מה גם שהם קצת מתנשאים בקטע של הפז"ם והרגשתי את זה מהיום הראשון.

ביום שני לא התחשק לי בכלל לבוא לבסיס אחרי שספגתי את האווירה של יום ראשון, אבל באתי בכל זאת (כאילו שיש לי ברירה) וגיליתי את היתרון בתפקיד החדש שלי: אין עבודה. בעוד במקום הקודם הייתי צריכה להשאר בחדר כל היום, לענות לטלפונים, לשלוח עבודה להדפסה, להוציא עבודה מהדפסה, לרוץ, לצעוק, לקטר - פה אני יכולה לצאת החוצה ולהשתזף בשמש, כי במילא אין עבודה כל הזמן.

את יום שלישי ביליתי במטבח, במה שאני הכי שונאת בעולם - תורנות מטבח, כמובן. היה דווקא ממש סביר מבחינת כמות העבודה והסינג'ורים, רק שכרגיל אחרי יום עבודה במטבח, הרגליים שלי כאבו בטירוף ולא יכולתי לעמוד עליהן עוד דקה. צלעתי לאוטובוס ובבית נכנסתי ישר למקלחת ארוכה ומרגיעה.

ביום רביעי היה לי יום ממש נחמד כי שוב לא הייתה לי הרבה עבודה, וניצלתי את הזמן לקריאת עיתון, אוכל, שינה וסרטים. כן, יש לנו וידאו במעבדה וכשיש זמן פנוי ואף אחד לא מסתכל אפשר לראות סרטים (שאנחנו דואגים להביא מראש מהבית). הספקתי לראות את כל "גלדיאטור" וחצי מ"ספרות זולה".

יום חמישי עבר בדומה לרביעי (כשאת גלדיאטור אגב ראיתי בחמישי - לא שני הסרטים היו ברביעי). דיברתי עם חברה בטלפון, שלא חזרה הביתה כבר שבועיים ויש לה עוד שבוע עד שהיא חוזרת, היא אמרה משהו על זה שהיא חוזרת שבוע הבא, ופתאום קלטתי שעברו שבועיים. איך הזמן טס... כשנהנים? כן, כנראה שאני נהנית! זו המסקנה שהגעתי אליה.
בערב הלכתי עם אמא שלי למופע המלהיב של דה לה גווארדה, שעליו שמעתי כ"כ הרבה דברים טובים והוא בהחלט לא איכזב. אוקיי, אולי טיפה התאכזבתי, כי ההתחלה היתה ארוכה מדי לטעמי, המופע כולו היה קצר מדי, ולא הרימו אותי כמו שקיוויתי שיקרה... אבל באופן כללי, וככל שעובר הזמן מאז שראיתי את המופע, אני רק חושבת עליו דברים יותר טובים.

סך הכל, היה שבוע מצוין, וביום ראשון בבוקר אני יודעת שאני אקום בתחושה שלא אכפת לי לבוא לבסיס. אפילו אעז לומר שאני מחכה לזה.

עד כאן כאן הסכח"ש של יובל. מי רוצה להכין סכח"ש/הסב"ש לשבוע הבא?

[הפוסט הזה נכתב אתמול בלילה, אבל עד עכשיו לא הייתה לי גישה למחשב ולכן הוא עולה רק עכשיו]

בוקר

התעוררתי בבוקר חצי שעה מאוחר יותר מהרגיל ויצאתי מהבית ב-7:15 כדי לפגוש את ע' שאספה אותי, כמו שקבענו. ע' משרתת בצריפין ונוסעת לשם באוטו כל יום, והיום התלוויתי אליה על מנת ללכת לחר"פ.

אל תדאגו לי, אני לא חולה. פשוט קיבלתי מרשם למספר תרופות והרופאה אמרה לי ללכת לבית מרקחת צבאי, כמוהו יש רק בקרייה ובחר"פ.

אז אמנם בשביל להגיע לקרייה אני צריכה אוטובוס אחד של פחות מ-20 דקות, ולצריפין צריך שני קווים ארוכים, אבל זה היה תירוץ מצויין להתרחק מהבסיס, מה גם שאת האוטובוסים לא הייתי צריכה בזכות ע'!

הגעתי לחר"פ בשמונה וחצי בבוקר ומייד מצאתי את בית המרקחת, בלי להיאבד בדרך ובלי לשאול אף אחד (אני מאוד גאה בעצמי). "בית מרקחת" הסתבר כדוכן גדול שבו כמה חיילים משועממים שלא עושים כלום, ומרגע שהתייחסו אליי קיבלתי את מבוקשי תוך כמה דקות והיתי חופשייה ללכת משם. אבל היום עוד מוקדם, עדיין לא 9 ואני לא רוצה לחזור לבסיס - מה אעשה? הלכתי לבקר את ע' - כמובן!

נכנסתי משער ירושלים (הצמוד לחר"פ) ותפסתי קו 6 כמו שהיא הסבירה לי, עד שלבסוף הגעתי ליחידה המובחרת שלה (מי ידע שיש כל כך הרבה תחנות לאוטובוס הזה, בחיי...) ע' הראתה לי את המשרד החדש שלה, הציעה לי קפה (אבל אני לא שותה), והרשתה לי להשתלט על המחשב שלה לכמה דקות בשביל לשלוח מייל לחברה יקרה (אצלי בבסיס אין צהלנט, אז זה היה מאוד מרגש לשלוח מייל!).

ב-10:30 עזבתי אותה בחוסר חשק והתחלתי למצוא את דרכי לבסיס. לקחתי את הזמן בהליכה א-י-ט-י-ת לכיוון תחנת האוטובוס ובהליכה איטית מ-א-ו-ד בתוך התחנה המרכזית ת"א, והגעתי לבסיס בשעה 12 ומשהו.

בירכתי את המפקד שלי לשלום, אבל הוא לא הגיב - נראה לי שהוא בכלל לא שם לב שלא הייתי כל הבוקר...

צהריים

קצת אחרי שהגעתי לבסיס כבר יצאתי לאכול עם החבורה הקבועה שלי, רק שרוני החליטה שלא בא לה לאכול בחדר האוכל כי קר. היא שיכנעה אותי שעדיף בחוץ וביחד ביצענו מבצע נועז ביותר: נכנסנו לחדר האוכל עם כלים חד-פעמיים ולקחנו איתנו אוכל החוצה. אם היה תופס אותנו אחד הטבחים, הרס"ר או רס"ר המטבח (AKA נאצי), הלך עלינו. אבל הצלחנו, וכך אכלנו את ארוחת הצהריים שלנו בשמש וגם תפסנו קצת צבע תוך כדי (כן, בטח)!

גיליתי שאני לא מוכשרת באכילה כשאין לי כסא ושולחן - כל הזמן הסתבכתי בלחתוך את השניצל שלי (הרצפה נמוכה מדי!), הפלתי אוכל מהמזלג (הצלחת רחוקה מדי!) וגם שפכתי פעמיים דיאט קולה לימון על הרצפה (ה...! טוב, אין לי תירוץ לזה).

אחר-הצהריים בבסיס עבר עליי כמו שרוב הימים האחרונים עוברים עליי - בלי הרבה עבודה ועם הרבה צחוקים.

ערב

באופן רשמי מותר לנו לצאת מהבסיס כל יום בשעה 17:30, או 17:00 אם אין עבודה. כשהמפקד לא נמצא (וזה קורה הרבה) אני יוצאת מהבסיס כבר ב-16:45, אפילו 16:30 כשבא לי ממש לחיות "על הקצה".

אבל היום נשארתי עד 17:30 ואף הרבה יותר מזה. הסיבה? נפתח אצלנו חדר כושר בבסיס, ולחיילים מותר להיכנס אליו רק אחרי 17:30.

[הפוגה לסיפור:] אתמול בצהריים נדרשתי לצלם מספר אנשים בבסיס. לשם כך נדרשתי לעלות 4 קומות במדרגות בבניין ללא מעלית, לרדת אותן, ואחרי כמה דקות לעשות את אותה פעולה בדיוק (מסתבר שהיו עוד אנשים שצריך לצלם). בגלל הפעילות ה"ספורטיבית" הפשוטה הזו נתפסו לי אח"כ השרירים ברגליים לכל היום! ואז החלטתי, אני חייבת להתחיל לעשות ספורט ומייד! [/סוף הפוגה]

לכן היום הבאתי בגדי ספורט, בקבוק מים ורוח קרב, וצעדתי ב-17:30 בדיוק לעבר חדר הכושר. הלכתי לבד כי אף אחד לא יכל לבוא איתי, אבל לא הצטערתי לשניה. אחרי חצי שעה על הסטפר הזעתי כמו משוגעת, והרגשתי שסוף סוף אני עושה משהו עם עצמי במקום לשבת על התחת כל היום! למעשה, הפעם האחרונה שהייתי בחדר כושר היתה לפני שנה בדיוק, קצת לפני שהתגייסתי. בתקופה ההיא היה לי מנוי שניצלתי היטב, וממש הצטערתי לעזוב אותו. לכן אני שמחה שפתחו את החדר כושר אצלנו ומתכננת לנצל אותו כמה שיותר.

ולראשונה מזה כמה חודשים, אולי הכפתור בצד ("גמני עושה דיאטה") גם יהיה נכון! כי תמיד כשאני עושה פעילות ספורטיבית, יותר קל לי גם לשמור על הקלוריות.

לילה

יצאתי מהבסיס בשבע ותפסתי את האוטובוס לכיוון סבתא שלי (שגרה 15 דק' מהבסיס, כמה נח לנצל את זה). סבתא הכינה לשתינו ארוחת ערב מזינה, אז ישבתי ואכלתי איתה, נכנסתי למקלחת ארוכה מאוד (זה ממש כיף להתרחץ אחרי שעושים ספורט!), ראיתי את חיים הכט והמכושפות, והלכתי לישון.

יותר נכון אני הולכת לישון, מיד ברגע שאסיים לכתוב את מה שאני כותבת פה. סיימתי!

הייתי רוצה לכתוב כל כך הרבה, אבל אני עייפה, חסרת כושר ניסוח, ועוד צריכה להתרחץ ולארגן בגדים לשלושה ימים. אז אני אעשה את זה בנקודות, ולו רק כדי שאוכל להזכר בזה בעוד כמה חודשים.

* השבוע שלי עבר מאוד לאט, מכיוון שהשבוע שלפניו התחיל רק ביום רביעי (היו לי גימ"לים) והרגשתי שיום ראשון הזה הוא פשוט המשך של אותו שבוע. נוצרה לי הרגשה של שבוע של 9 ימים - לא נחמד.
* יום חמישי הזה היה מגעיל במיוחד, כאשר אף אחד מהאנשים שעובדים איתי לא עשה כלום והרגשתי שאני עובדת לבד כל היום. בהתחלה לא הייתה כ"כ הרבה עבודה במילא, אבל מתישהו לקראת סוף היום נכנסה עבודה דחופה וכל המכונות החליטו להתקלקל. בסוף נשארתי שם עד 18:30 וכמעט התחלתי לבכות מרוב תסכול. מה שמחשבים מטומטמים עושים לבני אדם.
* לחברה הכי טובה שלי הייתה יומולדת באותו יום, והיא רצתה לצאת לחגוג במסעדה. מכיוון שיצאתי ב-18:30 הגעתי הביתה רק ב-20:00, לא הספקתי להתרחץ בכלל אלא רק להחליף בגדים ולהתרענן טיפה, וב-20:30 כבר אספו אותי מהבית. לפחות הספקתי להכין לה את הברכה במהלך היום (ברכה ממש מושקעת), אכלנו במסעדת המבורגרים והיה ממש נחמד.
* יום שישי, אותה חברה תכננה מסיבת יום הולדת מורחבת עם המון חברות והמון אוכל (שהיא בישלה). היא תכננה את זה הרבה זמן מראש והשביעה את כולנו לבוא, אבל אז גיליתי שגם המשפחה שלי מתכננת לצאת לארוחת ערב חגיגית, לכבוד יום ההולדת של אמא (שחל באותו יום). כשסיפרתי את זה לחברה היא ממש התעצבנה ונעלבה, ואני בעצמי הייתי עצבנית והרגשתי רע כל יום שישי. בסוף שכנעתי את המשפחה לצאת מוקדם והגעתי אל החברה רק בשעה איחור, והם אפילו לא התחילו לאכול.
* אז אחרי שאכלתי עם המשפחה במסעדה סלט למנה ראשונה, פסטה נהדרת עם פטריות ושמנת וגלידת תות+פסיפלורה לקינוח, באתי אליה ואכלתי עוד ארוחה שלמה וקינוח, כי לא היה נעים לי לסרב (היא בכל זאת עבדה קשה ובישלה את כל האוכל). אוי, איך כאבה לי הבטן אחר כך.
* היום, יום שבת, אבא שלי העיר אותי ב-13:30 בצעקות "יובל, אמא ואני רעבים, בואי לאכול!" וקמתי בלית ברירה כדי לאכול את הצ'ולנט המסורתי. ואני אומרת לכם, לקום ישר מהמיטה לארוחת צהריים כבדה כזאת, זה ממש לא מומלץ.

באתי כדי לכתוב הכל בקצרה ובסוף מצאתי את עצמי מרחיבה מעבר למה שציפיתי.
ובכן, קרו עוד דברים אחר הצהריים, יקרו עוד דברים מעניינים במהלך הימים הקרובים, אבל עכשיו אני חייבת ללכת לישון כי נהיה מאוחר ויש לפני יום ארוך.

לילה טוב, מזל טוב, שבוע טוב, הכל טוב!