 כינוי:
יובל בת: 43 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ינואר 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 |
הבלוג חבר בטבעות: | 1/2009
סיפור שיני הבינה
זהו סיפור ארוך שמתחיל בעקירה ונגמר בבית חולים. אבל אין לי זמן לכתוב אותו בינתיים, אז קבלו טיזר.
 המשך יבוא...
| |
יום לא רע
לא רע לקום בבוקר עם השעון, לחמם מים בקומקום, להתיישב מול המחשב כי אולי קרה משהו מעניין בלילה, ואכן - יש מייל! מהמורה לטיפוגרפיה
שמוסרת "לצערי לא אוכל להגיע היום".
לא רע להחליט שאם זה ככה, מותר לי להבריז גם מהשיעור השני שיש לי היום כי
זה שיעור שאני שונאת ועוד לא הברזתי בכלל מתחילת השנה (טוב, רק פעם אחת).
לא רע להיכנס למיטה ולספר על זה לאהובי, שבמילא צריך לקום לעבודה רק עוד
חצי שעה ואז יש לנו זמן להתרכבלויות ודגדוגים וסקס-בוקר ספונטני ונפלא.
לא רע? אפילו טוב מאוד!
אז עכשיו אני יושבת פה, חופשיה ומאושרת (המצפון טיפה מנקר על זה שהברזתי
מהשיעור ההוא, אבל מה לעשות, ככה זה כשאת חננה) ולאחר שבזבזתי את זמני
בשיטוט בין האתרים החביבים עליי + עוד כמה כאלה שאני לא מכירה ומגלה כל
הזמן עם דלישיוס*, הגיע הזמן להתרכז ולהתחיל לעשות כמה עבודות שמחכות לי.
בכיף.
* אז הנה לדוגמה אתר שגיליתי עם הדלישוס שלי, קוראים להם Improv Everywhere והם עושים "פעולות כאוס שמחות" בכל רחבי אמריקה. למשל למלא קרון סאבווי במלא זוגות תאומית שיוצרים מראה אנושית; למשל 200 אנשים שקופאים באמצע התנועה בתוך תחנת הרכבת הכי עמוסה בניו-יורק; למשל עובדת מזללה פשוטה שפוצחת בשירה, ואליה מצטרפים עוד כמה אנשים שהופכים את הקניון למחזמר צבעוני (האחרון חביב עליי ביותר). ועוד ועוד...
חלק מהזמן הפנוי שלי בוזבז גם על שינוי העיצוב פה - מזמן לא עשיתי את זה - וכהרגלי בקודש אני מצרפת תמונה של מה שהיה פה עד עכשיו.
אדיוס מוצ'צ'וס! 
| |
חובזות
1.
בתחנת האוטובוס. פספסתי את האוטובוס שלי. אשה זקנה כבת 90 יושבת לידי ומדברת - ספק לעצמה, ספק לאשה שלידה. או אולי היא מדברת אליי? אז אני מחייכת בנימוס ורגע אחר-כך גם עונה לה, במחשבה שבין אם היא נורמלית או טיפה משוגעת (ובעצם למה כל מי שמדבר קצת יותר מאחרים נחשב משוגע?), היא אומרת דברים מעניינים. למשל, היא מספרת על תקופת הצנע, איך הם היו הולכים יום שלם לבית צפפא כדי להשיג שקית אורז בשוק השחור ובסוף בכלל החרימו להם אותה ואפילו אורז לא היה. היא לא מבינה איך זורקים כל כך הרבה אוכל היום - אפילו הילדים שלה לפעמים - אבל לא הילדים שלה, כי אותם היא חינכה שלא זורקים אוכל אף פעם. "חצי כיכר לחם הם זרקו! ולמה לא לעשות ממנו טוסט?"
גם אומרת משהו על המלחמה ואני לא בטוחה באיזה מלחמה מדובר.
ולבי נחמץ כשהיא מספרת איך היו קוטפים חובזות ממש פה בסביבה ואוכלים אותן. הלא גם אני אכלתי חובזות, אי שם בילדותי. יש עדיין חובזות היום? יש עדיין ילדים שקוטפים אותן ואוכלים? ואני בכלל זוכרת איזה חוג טבע בשדה גדול (שוודאי נראה לי גדול הרבה יותר ממה שהיה) ואיך היתה לי זכוכית מגדלת מתקפלת שממש אהבתי, ושם לימדו אותנו על חיטה ומה עושים איתה ואיזה חלק, ירוק כזה, אפשר לפתוח ולאכול. וגם חובזות.
והאשה החביבה הזו מדברת על חובזות וגם קופצת מנושא לנושא. עכשיו היא מספרת על הבן שלה שאליו היא נוסעת, הוא שאל אותה מתי היא תגיע והיא אמרה לו "תלוי באוטובוס", ובאמת אנחנו תלוים באוטובוס. אני גם שופכת קצת תלונות על הרכבת הקלה (רוצה לספר על התלונה על קו 30 ותירוצי הרכבת שלהם, אבל לא עושה את זה). היא צוחקת על הרכבת, "בישראל מי צריך רכבת בכלל? הכל היה מושלם וזה מה שהיה חסר, רק זה?" ואני מחייכת בהסכמה.
וקו 32 שלה לא מגיע וגם לא 19 שלי.
היא ממשיכה לדבר והפעם פונה אל האיש שיושב לשמאלי, כך שהיא מדברת לכיווני אבל מעבר אליי. ואני מסתכלת עליה וחושבת שהייתי רוצה לצייר אותה (לו רק היה לי הכשרון) או לפחות לצלם אותה. אפשר לעשות עליה סרט. מעניין איך קוראים לה, מעניין בת כמה היא באמת ואיפה היא גרה ומה היא עושה ביום יום... אבל אני לא אדע כי הנה הגיע האוטובוס שלה ואני נשארת לבד עם המחשבות. וחשק בלתי נשלט למצוא שיח של חובזות.
2.
כשהיינו צעירים
את זוכרת,
אז פרחה האהבה
והיום אחרי שנים
אין אחרת -
זו אותה האהבה.
"השתנית אהובי" -
את אומרת
וגם את אהובתי,
"על הכל הייתי שוב,
שוב חוזרת"
כמה טוב שאת איתי.
כשאת איתי שמחה וצוחקת
אז אני צוחק איתך
וכשאת פתאום בוכה וכואבת
אז אני הולך איתך.
"תחבק אותי עכשיו" -
את אומרת
אז גם את אהובתי.
"על הכל הייתי שוב,
שוב חוזרת"
כמה טוב שאת איתי.
נתקלתי בשיר היפהיפה הזה ב"ישראל היום" בכתבה של קוטנר על אריק איינשטיין שחוגג השבוע יום הולדת 70. אני לא באה לדבר על איינשטיין וכמה ענק הוא וכמה הוא "נותן פסקול חיוני וחיובי למושג הזה 'להיות ישראלי'" (קוטנר אמר). השיר הזה פשוט כל כך ריגש אותי, כל כך התחבר לי ולמה שיש לי עם קבוק, שהייתי חייבת לחלוק אותו איתו וכמה שיותר מהר. הוא הסכים איתי, וטען שזה שיר מוכר ושהייתי צריכה להכיר אותו. אבל נחמד לי לגלות אותו ככה, ולהקשיב לו שוב ושוב.
(והוא גם כתב לי - סלח לי שאני מצטטת אותך אבל לא יכולתי בלי זה - "יש שיר לחופה". המממ...!)
פה יש דוגמית, אם כי התמונות מסיחות את הדעת ועדיף להתמקד במילים הנהדרות.
3.
תפוחי אדמה שנשארים יותר מדי זמן בארון סגור מפתחים חיים משל עצמם ומגדלים יצורים ותת-יצורים, כך גילינו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
