המחשב חזר, אבל אני לא, כלומר אין לי חשק לכתוב.

צריכה ללכת לישון כי מחר צבא ובמקום זה משוטטת פה במחוזות השעמום.

ככל שהסוף מתקרב מתחיל להימאס לי יותר.

שנה ותשע עברו בטיל, ועכשיו פתאום הזמן לא זז...

לא נותר אלא לאחל:

זה כ"כ הצחיק אותי שהייתי חייבת לכתוב את זה...

[אבל קודם כדאי לציין שיש לנו טלפון חדש עם ספיקר, ודיברתי אליו קצת מרחוק]

אני: הלו

קול נשי: הלו?

אני: כן, שלום!

קול נשי: שלום, אפשר לדבר עם [הכנס-שם-של-אמא-שלי-כאן]

אני: היא לא נמצאת

קול נשי: הלו? אני לא שומעת

אני: היא לא נמצאת

קול נשי: מה???

אני: היא לא נמצאת!! מי רוצה אותה?

קול נשי: מדברת [הכנס-שם-ששכחתי-אחרי-רגע-כאן] מארגון לחירשים, תודה.

אני:

ולסיום מראה שראיתי לפני כמה ימים ברחוב:

לתל אביב בסוף לא נסעתי, כי האישה שהייתי אמורה לצלם אמרה לי שזה לא נח לה ושנדבר שוב ביום ראשון. במקום זה נסעתי לחפש סטיקרים ודברים אחרים שבאים מעמדה ימנית ויוצאים נגד המדיניות של שרון. קיוויתי שבכיכר פריז תהיה איזה הפגנה של מתנחלים שתספק לי את הסחורה, אבל כל מה שהיה שם זה ארגון "נשים בשחור" עם כרזות די לכיבוש בשלוש שפות.

ומחר צבא. זה כבר מתחיל להעיק עליי.