לא יותר מדי... בעצם כן יותר מדי... ז'תומרת, כל יום יש לי שני קורסים וכל יום אני מקבלת בשניהם עבודות, כך שבעצם יוצא שאני עובדת סביב השעון על שיעורי הבית. אז לא בכולם אני משקיעה כמו שהייתי רוצה, ולא מכולם אני מרוצה (מהרוב לא). אבל! מדי פעם מתפלק לי משהו שכן אהבתי - להלן הומאז' למאגריט, בכיכובו של אחי הקטן. שלום!

לא בדיוק, אני עייפה ומטושטשת מדי בשביל זה. נקרא לזה עדכונצ'יק, שבו רק אספר שאני על סף 4 שבועות בלימודים ובנתיים שורדת יפה. איך שהזמן טס! יש לי כל כך הרבה עבודות ודברים לעשות... אז בין לפגוש את החברות בסופ"ש לבין להיות עם החבר לבין לנסות לראות טלויזיה או מחשב או דברים קטנים כאלה שפעם הייתי עושה יותר, לא נשאר לי זמן לכלום.

ואני מוצאת את עצמי מתלוננת הרבה, למלכישוע בעיקר (כבר קראתי לו מלכישוע פה?)... זו תובנה שחשבתי עליה לא מזמן: כשהייתי לבד, את רוב הקיטורים שמרתי לעצמי, מדי פעם אולי גם שחררתי אותם כאן; מאז שאני ביחד אני מוציאה כל שטות וכל תלונה וכל עצבים על החבר - והוא סופג הכל בלי להתלונן ויודע בדיוק מה להגיד כדי לגרום לי להרגיש טוב. (והבלוג יוצא מוזנח מכל התהליך הזה - אבל אם חושבים בזה אף פעם לא השקעתי בו יתר מדי גם ככה...)

אז עמוס לי. קשה לי. אני עדיין לא כ"כ מוצאת את עצמי בתוך המערכת הזאת והאנשים שבתוכה והעבודות והמטלות שכרוכות בעסק - ועל כן אני מתלוננת המון לכל מי שטורח להתעניין.

מצד שני אני משתדלת להזכיר לעצמי (ואולי אני צריכה להדפיס את זה בענק ולתלות מעל המיטה ולשנן כל לילה לפני השינה) שאני נמצאת במקום שבו הכי רציתי להיות כל כך הרבה זמן, שרוב האנשים שמנסים להתקבל אליו מדי שנה לא מצליחים, שזה אומר משהו על עצמי ועל הכישורים שלי ולכן אני צריכה לקבל הכל באהבה ולעשות הכל בשביל להצליח בזה ולהפסיק להתלונן כל רגע (אבל לא באמת, זה כיף להתלונן).

ומילה על מזג האוויר לסיום: לא שאני רוצה שיהיה קר, כי החורף הוא כידוע לכל אויבי המושבע, אבל החמסין ששורר פה בימים האחרונים זה כבר יותר מדי אפילו בשבילי. מה נסגר? חםקר קרחם, שיהיה משהו באמצע וזהו.