לא ניצלתי מספיק את החופש הזה שנפל עליי.

רק קראתי וישנתי כל היום.

אבל גם זה משהו.

איזה באסה.

צבא.

קיבלתי רב"ט (באופן פיזי, ולא מטאפורי הפעם), אבל לא תפרתי אותו כי אני לא רוצה ללכת איתו. זו דרגה חסרת טעם לדעתי.

חזרתי מתגלית, שם פגשתי המון סטודנטים אמריקאים נחמדים, טיילתי איתם, דיברתי איתם, הכרתי אותם (עד כמה שאפשר ביומיים וחצי) וממש נהניתי. אם יציעו לי לצאת לזה שוב, אני לא אהסס לשנייה.

חליתי בשפעת או במחלה מסתורית אחרת, כבר מאז יום רביעי שעבר בו יצאתי לתגלית. אבל לא רציתי שייהרס לי הטיול, אז התעלמתי מהמחלה, וכך זה נהיה גרוע יותר ויותר עד שהיום בבוקר כשהגעתי לבסיס כבר הרגשתי חצי מתה. בחילות, סחרחרות, שיעול בלתי פוסק, כאב ראש וחום - אלה רק חלק מהתופעות שאני חווה בימים האחרונים. הרופא החליט להאמין לי הפעם (למרות שלא היה לי חום בכלל) ונתן לי 3 ימי ג'. זו כבר פעם שנייה באותו חודש, אבל לא סיבה למסיבה.

אה, וגם קניתי פרו. למה? לא יודעת, סתם התחשק לי. בינתיים בעיקר משעשע להסתכל בסטטיסטיקות שלי, ולראות שגם בחודש אוקטובר (שבו לא כתבתי בכלל) נכנסו לי לבלוג 136 אנשים. מה הם חיפשו, אני לא יודעת. אני רק יודעת שאני מרגישה ממש ממש רע וחייבת ללכת לישון.

הנה, ככה אני מרגישה:

* קיבלתי רב"ט היום, או לפחות הייתי אמורה לקבל אותו, אבל למפקד שלי נולדה בת ולכן הוא לא יכל לבוא ולהעניק לנו את הדרגות. מזל טוב למפקד, מזל טוב לי (לא שזה מזיז לי), ומזל טוב לבלוג הזה, שחוגג אף הוא עשרה חודשים.
* בשירותרום אתמול נתרמו 20,300,000 שקלים, שיא כל השיאים. היום לפני שנה עוד היה לי את כל החופש שבעולם, והייתי מסוגלת לשבת כל היום מול הערוץ הקהילתי ולראות את כוכבי הרדיו בטלוויזיה. אפילו תרמתי אז 20 ש"ח מכספי הפרטי לטובת פיקוד העורף (אחותי שרתה שם). השנה, כמו חיילת אמיתית, אין לי זמן להקשיב לדקת שירותרום, ובטח שאין לי כסף לתרום. שמעתי על הסכום שנתרם בנסיעה הביתה מצילומים שהיו לי, צילומים ממש מגניבים שבהם קיבלתי תג "תקשורת" לשים על הצוואר.
* אתמול אחרי הצילומים יצאתי לעוד צילומים, מסוג אחר, במושבה הגרמנית בירושלים. לכבוד חנוכה סגרו את רחוב עמק רפאים לכמה שעות (גם אתמול וגם היום) ופתחו המון דוכני אוכל ופיצ'פקעס. הלכתי מיד אחרי הצילומים עם שקד וצילמתי שם כל דבר שזז. אנשים חשבו שאני מהעיתון, כל הזמן ביקשו שאצלם אותם. היה כיף.
* וממחר, אני מטיילת עם סטודנטים אמריקאים שבאו לארץ במסגרת פרוייקט תגלית, ובין השאר זוכים לפגוש חיילים מדהימים כמוני. חוויות, אולי, אחר-כך.

חג שמח!

~חנוכיות בבית של סבתא שלי.~

אירוע הסטורי קרה היום במחוזותיה של יובל הירוקה: היא (אני) קיבלה (קיבלתי) גימ"ל.

אחרי עשרה חודשים בצבא (רגע, כבר עשרה חודשים? לא, זה קורה רק ב-23 לחודש, אבל משום מה במחשב של המרפאה אני מופיעה כרב"ט!) כשבדרך כלל אני בריאה ושלמה, העומס והעצבים הכניעו אותי ופשוט התמוטטתי.

טוב, לא התמוטטתי, וגם לא היה לי חום או לחץ דם נמוך (מדדים דפוקים, למה אתם תקינים), אבל מאז הבוקר התהלכתי בהרגשה שאני הולכת להתעלף כל רגע, ולרופא ה"נחמד" לא הייתה ברירה אלא לתת לי גימ"ל.

"טוב, יובל, בגלל שאני רואה שלא ביקרת פה כמעט ואת לא מישהי חוליה שמנסה להתחזות, אני אתן לך גימ"ל להיום, מה שנשאר ממנו, ואני מציע שתלכי הביתה ותשני הרבה בסוף השבוע."

תודה רבה אדון רופא, שנתת לי גימ"ל בשעה 12:52 (למעשה חיכיתי במרפאה מ-12), ביום חמישי, למרות ש"המדדים שלך תקינים"!

עזבו, אני סתם חולה ועצבנית.

שיהיה לכם סופשבוע רגוע ובריא, ואני מקווה לשוב אליכם בכוחות מחודשים (לעזאזל, זה גם מה שהרס"ר תמיד אומר במסדר של יום חמישי. אני לא מאמינה שהתחלתי לדבר כמוהו).

נ.ב. זה יפה. וגם זה. וזה.