שלשום, אחרי שביליתי אצלו עוד לילה נפלא, קמנו באי חשק לצאת מהמיטה ובזמן שאני התארגנתי כדי לצאת לביצפר, הוא עמד במטבח והכין לי סנדויץ', בנוהל הרגיל. הוא טען שאני מפונקת שכל פעם הוא ככה מכין בשבילי, אז עניתי לו ש"עוד כמה חודשים כבר תהיה רגיל אליי ולא יהיה לך כח להשקיע בי ולהכין לי סנדויצ'ים - אז אני צריכה לנצל אותך כל עוד אני יכולה".

"אמרת את אותו דבר גם לפני חודשיים".

"באמת?"

באמת שאני לא זוכרת שאמרתי את זה! אבל זה רק מוכיח שהיחסים שלנו עלו שלב. אנחנו כבר לא בהתחלה, כבר לא זוג צעיר (למעשה היום חוגגים 5 חודשים לפגישה הראשונה :)) - ובכל זאת אני מרגישה איתו בדיוק כמו בהתחלה, וזה דבר שלא האמנתי שיכול לקרות. כל החששות שהיו לי פעם על מערכות יחסים פשוט התפוגגו.

וחשבתי על עוד משהו בעקבות הsleep-over האחרון. פעם לא הייתי מסוגלת לישון לילה שלם צמודה למישהו. כשישנתי עם האקס היינו מתחבקים בהתחלה, עד שהרגשתי חנוקה ולא נח והזזתי אותו בעדינות כדי שיהיה לי את המקום שלי במיטה. עם מלכישוע היקר זה אמנם היה ככה בהתחלה: בלילות הראשונים הוצאנו את המיטה הנפתחת ואני הייתי תופסת את המקום המיועד לי בה ומרגישה שככה זה צריך להיות; אבל מהר מאוד הבנתי שהכי נח זה כן לישון צמודה אליו, רצוי כשהוא מאחורי (כי כשאני מחבקת אותו אין לי איפה לשים את הראש..). וכך, למרות שאנחנו עדיין פותחים את המיטה כל פעם, אנחנו בעצם לא משתמשים בה ומספקים במיטת יחיד פשוטה, עליה שנינו נרדמים - וגם מתעוררים - מחובקים.

נתבקשתי על ידי אנשים מסוימים לחזור לכתוב פה. למרות שהתגובה המיידית שלי הייתה "אבל אין לי זמן ואין לי השראה" - אחרי שמצאתי את עצמי עכשיו משוטטת כמעט שעה בפייסבוק ושולחת עוד מתנה ועונה על עוד שאלון מטומטם - החלטתי שאם כבר לבזבז זמן ולהתחמק משיעורי בית, עדיף לעשות את זה פה.

ובכן, אני כבר חודשיים שלמים בלימודים (אצלנו אין שביתה ולא חופש חנוכה וחוץ מפעם אחת לא הברזתי) ואפשר להגיד שהתרגלתי לזה. אמנם כמות העבודות לא פחתה - בדר"כ מקבלים שתיים חדשות כל יום - אבל כנראה שפשוט למדתי לחלק את הזמן שלי כך שבסופו של דבר אני תמיד מספיקה לעשות הכל, גם אם אני לא לגמרי מרוצה מכל מה שאני עושה... כמובן שיש שיעורים שאני אוהבת יותר (המחשה) ושיעורים שאני אוהבת פחות (רישום, בעע) אבל בגדול, בראייה אובייקטיבית, אי אפשר להגיד שמשעמם לי.

אז למה אני עדיין מתלוננת כל הזמן? כי זה באופי שלי. וכי יש לי למי להתלונן. וכי מעמיסים עלינו הרבה יותר מדי עבודות. וכי זה נהיה יותר ויותר מתוחכם ואין לי רעיונות חכמים. וכי וכי וקיא...

טוב, זה מה שקורה כשכותבים פוסט בתיבה של האתר בלי לעשות טיוטה קודם - הוא יוצא מבולגן ומשעמם.

וכעת שיעור בפלצנות!

התבקשנו בשיעור "חשיבה יצירתית להעברת מסר" להביא דיוקן עצמי שייצג חלק באישיות שלנו בלי להראות את עצמנו ממש, בפורמט חופשי לבחירתנו. בחרתי לעשות חיפוש ביוטיוב והבאתי משם את הסרט הנ"ל (רק שהצגתי אותו בהילוך איטי), שמשקף לטעמי את החלק הרגוע והזורם שבאישיות שלי, וגם את הביטוי 'מים שקטים חודרים עמוק' שכל החיים אומרים עליי. הייתי בטוחה שיקטלו אותי על זה.

והתגובה?

המורה התלהב ולא הפסיק לדבר על זה ולנתח את זה ולהמציא משמעויות רבות ונוספות ולהגיד ש"נגעתי בו"!...

מסקנה: ככל שמביאים משהו יותר מטומטם ולא קשור לעולם, כך מצליחים יותר. כי באמנות כמו באמנות... אין דבר כזה שאין דבר כזה.

נ.ב. מתחשק לי לכתוב משהו על מלכישוע - הרי אם מישהו עדיין קורא פה סביר להניח שזה מה שמעניין באמת... אבל אני לא יודעת מה לכתוב. כמו הלימודים, גם ביחסים איתו נכנסתי לסוג של שגרה (שיחות טלפון פעמיים ביום, פגישה כל יומיים-שלושה, אסמסים חמודים בלי הגבלה) - שגרה שפעם ממש פחדתי ממנה והיום היא חלק ממני ואני אוהבת אותה. אנחנו עדיין מתלהבים אחד מהשני כמו בהתחלה ומאוהבים אחד בשני וכל כך כיף לי ללכת לישון כשהוא מחבק אותי ולקום איתו בבוקר למחרת, שאי אפשר לתאר את זה אפילו. כל הזמן עולים לי דברים בראש שאני רוצה להגיד לו... חשבתי לכתוב לו מכתב שיאגד אותם, אבל כמו הכתיבה בבלוג וכמו הרבה דברים נוספים, גם את זה אני דוחה בטענה ש"אין לי זמן/השראה/צריכה לעשות שיעורי בית".

ואם כבר חזרנו לנושא הזה, אני באמת צריכה לעשות שיעורי בית. התחמקתי מספיק.

חנוכה שמח! :)