שנה עברה עליי מאז שהתגייסתי, וזה הגיע כ"כ בהפתעה עד שלא זכרתי לכתוב פוסט שמציין את האירוע (וגם לא הייתי בבית באותו יום, אבל זה לא תירוץ).
אז מה עשיתי בשנה האחרונה?
23.2-13.3: גיוס וטירונות רובאי 02 במחנה זיקים.
16.3-15.5: קורס צילום בגלילות, בו קיבלתי כומתה ירוקה, תג של חיל המודיעין ותגית מקסימה עם "צXX צXXX".
18.5.03: התחלתי לשרת בבסיס הקבע שלי, אי-שם במרכז הארץ.
25.1.04: עדיין באותו בסיס ובאותו בניין, רק עברתי עמדה ומהות התפקיד שלי די השתנתה.
וזה, טכנית ובקיצור, מה שעברתי מאז שהתגייסתי. לא-רשמית עברתי ולמדתי עוד המון דברים בשנה האחרונה, ואני לא מצטערת בכלל שהתגייסתי לצבא (כאילו שהיתה לי ברירה).
אומרים שהצבא הוא כור היתוך בכך שהוא מפגיש הרבה אנשים מרקעים שונים ומקומות רחוקים ומכריח אותם לישון ביחד, לאכול ביחד, לפעול ביחד, בקיצור להתגבש. זה נכון. בטירונות פגשתי סוגי בנות שבחיים שלי לא הייתי מתקרבת אליהן, ומכורח הנסיבות הפכנו לחברות הכי טובות, בתחושה שנשאר חברות טובות לנצח (לא דיברתי איתן אפילו פעם אחת מאז). בקורס כבר התחברתי בעיקר לסוג האנשים שהתחברתי אליהם מאז ומתמיד (יותר קל ללמוד אופי בפרק זמן ארוך), ובכל זאת עצם המרחק במקומות המגורים היה חידוש בשבילי - כל החיים גרתי באותה סביבה והתחברתי עם אנשים מרדיוס גאוגרפי מאוד מצומצם.
ובאמת, בזמן הצבא התוודעתי להמון מקומות בארץ ישראל. בין אם במסגרת התפקיד, ובין אם מחוץ לשעות הפעילות (אבל במטרה לבקר אנשים שהכרתי בצבא), הגעתי בשנה האחרונה למקומות הבאים: תל-אביב, כפר-סבא, הוד השרון, אשקלון, אשדוד, ראשון לציון, נס-ציונה, חיפה, קיסריה, זכרון יעקב, צפת, טבריה, הרצליה, רעננה... והרשימה נמשכת. לרוב הערים האלו לא יצא לי להגיע ממש קודם, וחלק מהן לא הייתי יודעת אפילו למקם על מפת א"י.
הרבה אנשים מתבגרים נפשית בעקבות הצבא, אבל אני מרגישה שהוא תרם לי בעיקר בפיתוח יחסי אנוש. מאז ומעולם הייתי ילדה ביישנית: לא הצבעתי בכיתה גם אם היה לי משהו חכם להגיד, לא העזתי לפנות אל אנשים ברחוב בשאלות פשוטות, הרבה פעמים אפילו לא הסכמתי לבצע שיחת טלפון להזמין פיצה הביתה. לפני שהתגייסתי החלטתי: לא עוד. בטירונות הרי אפגוש אנשים חדשים שלא יודעים מי אני ואיך אני אמורה להתנהג, אני יכולה למעשה לעצב לעצמי אישיות חדשה ובטוחה בעצמי, וכך עשיתי! כבר ביום הראשון אני הייתי זו שהציגה את עצמה בפני הבנות האחרות, דאגתי למצוא לעצמי חברה ו"נדבקתי" אליה (איתה אני עד היום בקשר - היחידה מהטירונות), והתנדבתי לכל המשימות הטפשיות שהמ"כית ביקשה אליהן מתנדבים (וכך נהייתי אחראית הקראת זמנים במשך רוב הטירונות). מתישהו הגיע המשבר כשהרגשתי שכל ההתנהגות הזו היא סתם הצגה, ובאמת אחרי הטירונות עברתי נסיגה חזרה לאישיות המופנמת שלי, אבל איפשהו בהמשך התייצבתי והגעתי לאיך שאני היום - מסוגלת להזמין פיצה בטלפון, אקסטרה לארג' עם זיתים בבקשה!
~כחכוך בגרון, נשימה עמוקה~
מפוסט קצר ולא מתוכנן זה הפך להשתפכות ארוכה על כל הדברים שלמדתי בצבא. אני לא מאמינה שחלק מהמורעלות הרבה שאפפה אותי לפני שהתגייסתי, עדיין נשאר. זה נשמע בכלל כאילו אני עדיין מורעלת לחלוטין וקמה כל יום בבוקר עם המחשבה "איזה כיף, עוד יום של צבא!"
אז האמת היא לא לגמרי רחוקה, אבל גם לא לגמרי קרובה לזה. אני קמה רוב הימים במחשבה "למה אני צריכה לקום מוקדם כל כך" ו"למה אני שוב צריכה לעלות על המדים המסריחים האלה ולנסוע את הנסיעה הארוכה הזו". אני מגיעה לבסיס (לאחר שעה וחצי בדרכים) ועושה את מה שאני צריכה לעשות, לפעמים בחשק ולפעמים בחוסר חשק מוחלט - אבל תמיד אני מתלוננת הרבה, כי כולנו ככה. לא ככה?
בסיכומה של שנה אני רק יכולה להגיד שוב שלמדתי המון, שאני לא מצטערת בכלל שהתגייסתי, ושהזמן שעבר עד עכשיו פשוט טס, בתקווה שההמשך יהיה מהיר ונעים כמוהו. ואולי אני לא רוצה, כי אז יגמרו החיים ללא דאגות, ללא מחויבויות, החיים בירוק שלי יגיעו לסיומם ותתחיל תקופת האזרחות המפחידה. אז מה עדיף? שנים יגידו. שנה. 365 יום, אנד קאונטינג...
פז"מולדת שמח לי!
נתראה בבקו"ם!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יובל
