יצא ככה שהיום בשיעור "העברת מסר" היה צורך לכבות ולהדליק את האור כל כמה דקות (ראינו סרט בחושך, דיברנו עליו באור וחוזר חלילה). מכיוון שאני ישבתי הכי קרוב למתגים, מוניתי בעל כרחי לאחראית על האור. פעם בטח הייתי נמנעת מלעשות דבר כזה, הייתי אולי עוברת מקום ונותנת למישהו אחר את התפקיד, במחשבה שאני לא רוצה לצאת פראיירית, להיות הסנג'רית של כולם. אבל היום פשוט חשבתי על זה ככה שכל פעם שאני קמה מהכסא וחוזרת אליו אני שורפת קלוריה או שתיים. זה גרם לי להנות מהתפקיד הזה הרבה יותר, פשוט קפצתי בשמחה מהכסא כל פעם, ואפילו זכיתי לכינוי "נערת הגלגל".

היום נגמר השבוע השני בסמסטר השני בשנה הראשונה שלי בבצלאל. מדהים איך שהזמן טס. הזמן טס כשנהנים. האמנם אני נהנית? אולי! לא תמיד... אבל בתמונה הכוללת בהחלט כן.

הייתי בשתי חתונות בשבועיים האחרונים, של שני קצוות מנוגדים לחלוטין בחברה הישראלית (אחת של דוסים בנתיבות, שניה של חילונים בחיפה (ובת-דודה ראשונה שמתחתנת! כבוד)). נהיו לי כלמיני מחשבות על העתיד תוך כדי החתונות. ואל תגידו עכשיו "בקרוב אצלכם" כי אני בטח לא מתכננת שזה יהיה any time בקרוב. אבל לפחות אני כבר לא מתכחשת לזה שיום אחד זה יקרה. אולי... אוף, הסתבכתי. מה התחלתי לדבר על חתונות בכלל?

הכיס-מרה שלי מתנהג כמו ילד טוב מאז שהודיעו לו שימיו ספורים, ולא השתמשתי אפילו פעם אחת במשככי הכאבים שנתנו לי למקרה שיכאב. אני אמורה לא לאכול מאכלים מטוגנים בינתיים ועומדת בזה יפה - רק חבל שחוץ ממטוגן אני אוכלת המון. ולא עושה מספיק ספורט (לא עושה בכלל).

"ג'ונו" הוא הסרט הכי טוב שראיתי השנה. קטן וחמוד ומקסים ופשוט. אל תפספסו.

ובפינת הביזאר: היום, בפעם הראשונה בחיי, איש באוטובוס החליט לקום ואמר לי "שבי, שבי". או שנראיתי ממש מסכנה (היו לי הרבה תיקים וכבר יותר מדי זמן שלא ישנתי כמו שצריך בלילה) - או שאני מזדקנת.

פברואר הוא חודש קצר.

הכל התחיל לפני שבוע. או שזה התחיל לפני חודשיים. בעצם, אני לא יכולה להיזכר בתאריך מדויק, הנקודה היא שמזה תקופה מסוימת אני סובלת מכאבי בטן באים והולכים. לפעמים חשבתי שזה בגלל האוכל שאכלתי, לפעמים כאב לי בלי שום קשר לאוכל... אבל בגלל שתמיד הכאב נעלם אחרי כמה שעות, לא ייחסתי לזה חשיבות. עד שמלכישוע השביע אותי לקבוע תור לרופא לברר אחת ולתמיד מה זה. אז קבעתי.

אתמול בבוקר היה לי תור לרופא משפחה. הוא שאל שאלות, מישש לי את הבטן והגב, שאל עוד שאלות ואז נראה קצת מודאג ואמר לי שיכול מאוד להיות שיש לי אבנים בכיס המרה. הוא אפילו התקשר באותו רגע כדי לקבוע לי תור דחוף לאולטרסאונד כבר לאותו היום (כי אם אני הייתי מתקשרת בטח היו קובעים לי תור לשנה הבאה). ושלח אותי עם עוד 3 הפניות ביד ובקשה להתקשר אליו יותר מאוחר לעדכן אותו בתוצאות.

האיש-של-האולטרסאונד אמר לי "לא פלא שכואבת לך הבטן, יש לך המון אבנים קטנות בכיס המרה. ככל הנראה תצטרכי לעשות ניתוח כדי להוציא אותן".

ומאז הבדיקה הזו הייתי גם בצילומי רנטגן, בדיקת דם, בית מרקחת, שוב רופא משפחה, ומחר אני הולכת לכירורג ושוב לרופא משפחה, שיחליטו אם אכן אני צריכה לעשות ניתוח או לא. זה אמור להיות ניתוח נפוץ ומאוד לא מסובך, שמתאוששים ממנו מהר וכו', אבל עדיין, זה מפחיד.

וכך הפכתי מאדם בריא לאדם חולני, עם 5 ביקורים במרפאות/מכונים תוך פחות מ-48 שעות.

נו טוב, אני תמיד יכולה להתנחם בזה שאני נראית סקסית בצילומי הרנטגן שלי. (שמתי אותם פה מוקטנים כדי שמלכישוע לא יתלונן שוב שאני חושפת את הציצי שלי לכל העולם)

רק בריאות!

נכון שזה היה לפני שבוע, אפשר לומר אפילו בחודש שעבר, ועכשיו כולם המשיכו הלאה בחייהם ובקושי זוכרים שהיה פה שלג מתישהו. אבל היום באוניברסיטה עוד מצאתי כמה ערימות קטנות וחמודות של שלג, וזה תירוץ מספיק טוב בשבילי לשים כמה תמונות שצילמתי בשבוע שעבר.

חוצמזה, בלי קשר, מחר אני נוסעת לצימר לכל הסופשבוע. איזה כיף יהיה!

 (ללחוץ להגדלה)