עם ארבע נסיעות קבועות באוטובוס כל יום, ועוד לא-מעט נסיעות שנוספו לאחרונה בעקבות המרדף אחר ההרשמה והימים הפתוחים במכללות, יוצא לי בזמן האחרון להסתכל די הרבה על האנשים מסביבי ולנתח אותם.
כך למשל היתה האשה המבוגרת הדי-מוזנחת שישבה במושב לפניי היום. היא אכלה סנדוויץ' עם קבב וכל מיני ירקות ודחפה את הידיים שלה כדי להכניס את הקבב לתוך הלחם, בצורה שהגעילה והקסימה אותי בו-זמנית. דמיינתי שהיא נוסעת לבקר את הנכדה שלה, והסיבה שהיא אוכלת את הסנדוויץ' הזה הוא כדי לא לבקש מהילדה אוכל כשתהיה אצלה, כדי שלא יחשבו שחסר לה משהו. דמיינתי שהיא קנתה לנכדה צעצוע באחת מחנויות הכל ב-2 ש"ח, איזה בובה מכוערת מפלסטיק שגם תתפרק אחרי שבועיים, אבל זה לא משנה כי היא לא תשרוד שבועיים אצל הנכדה, שמשחקת בכל צעצוע שבוע במקרה הטוב עד שנמאס לה.
משמאלי ישב בחור בן 30+, נראה טוב לגילו אז היה לי נעים להסתכל עליו, במיוחד שהוא בכלל לא שם לב לקיומי כי הוא היה שקוע כולו בספר מוחמד - ביוגרפיה של נביא. אין לי מושג מי באמת היה מוחמד חוץ מזה שהוא היה נביא, וזה גרם לי לרצות לקרוא ביוגרפיה של אישיות חשובה (לאו דווקא מוחמד) כדי לדעת קצת יותר, ואולי לקבל השראה ממישהו עם חיים קצת יותר מרתקים משלי...
והיתה הבחורה היפה - אפשר לומר כוסית, אבל בעיקר יפה - עם הפנים החלקות והעיניים היפות והלבוש שמצליח להיות גם מקורי וגם אופנתי וגם מחמיא, שגרם לי לרצות להיות מושלמת כמוה. (אבל "כשהיא מחייכת גם אני מחייכת, וכשהיא עצובה אני לא מבינה איך אפשר להיות עצובה, כשאת הילדה הכי יפה בגן")
ובין לבין הקשבתי למוזיקה המתנגנת לי באוזניים, בעיקר אמנים חדשים שלא ממש הכרתי קודם כמו בן הרפר, Imogen Heap, ג'יימס מוריסון ורג'ינה ספקטור המופלאה, ונדדתי למחשבות אחרות שלא קשורות לאוטובוס אלא לחיים שלי בזמן האחרון ולאן הם מתקדמים מכאן.
אבל עזבו מחשבות כבדות.
חלמתם פעם שהתמונה שלכם תוצג במוזיאון מכובד? עכשיו זה אפשרי! ב-Musée de l'Elysée שבשוויץ מוצגת תערוכה אינטראקטיבית שבה גולשים מכל העולם מוזמנים לשלוח תמונות, אשר יוצגו על גבי קיר במוזיאון יחד עם השם שלהם וכך יוכלו לקבל את 15 דקות/שניות התהילה שכולם חולמים עליהן. ככה זה נראה למשל כשהציגו את התמונה ששלחתי, ואפילו יש שני מבקרים שמסתכלים עליה! הוריי!
את התמונה המקורית אפשר (ורצוי) לראות פה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יובל
אז קודם אני עשיתי את שביל ישראל, אחר כך באה אמא שלי (הם הלכו מירושלים עד אילת והשבוע התחילו מפה צפונה), וזה כנראה השלב הבא: בת-דודה שלי בת ה-11, שהתחפשה לארץ ישראל עם התוואי של השביל לכל אורכה (והכיתוב הדו-משמעי "אני בשביל ישראל"). משפחה שכזאת.