 כינוי:
יובל בת: 43 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
שטויות של אמצע הלילה
הגעתי איכשהו לאתר הזה, שכל מהותו היא לקיים שיחות צ'אט עם זרים.
אפשר לחשוב שכשנכנסים לכל צ'אט אחר אתה לא אנונימי ואנשים לא זרים לך. אבל פה הם קוראים לך "אתה" ולצד השני "זר".
בזבוז זמן מטומטם. (וחוץ מזה, כולם מתנתקים לפני שמתחיל להיות מעניין)
לעומת זאת, הנה עוד אתר שמבזבז זמן, אבל כל דקה בו היא תענוג!
the box doodle project הוא פרויקט קטן עם רעיון פשוט וכל כך הרבה ביצועים מקסימים, שנתקעתי שם שעות עוברת עוד ועוד דפים.
תענוג.
| |
לעזאזל.
אז אי אפשר לאכול מהעוגה ולהשאיר אותה שלמה, אוקיי. את זה תמיד ידעתי. אבל אתמול בערב, הגעתי למסקנה נוספת על עצמי. אי אפשר לרצות להיות בלתי נראית ונראית בו זמנית. עובדה: אני בנאדם שקט שלא אוהב למשוך תשומת-לב, ולמשל היתה פעם אחת בכיתה שחיממתי מג'דרה בהפסקה כדי לאכול בשיעור ופתאום מישהו צעק "מה זה הריח הזה?" וכל המבטים הופנו אליי והרגשתי מובכת נורא. מצד שני, זה לא אומר שאני מתחבאת ולא מדברת עם אף אחד, כן? אז למה כל כך הרבה פעמים אני מרגישה בלתי-נראית עם האנשים האלה? ויותר מכך, למה אני מנסה שוב ושוב, כשכל פעם אני רק נפגעת מחדש?
היומיים האלו היו הקש ששבר את גב היובל.
אם לא מספיק מקרה הקרש שמלווה אותי עוד מלפני חודש (הינו צריכים להשיג קרש לקורס מסוים וד' דאג לכל ששת האנשים האחרים מהכיתה שבקורס ורק אותי "שכח"), עכשיו נוספו לי עוד כמה טראומאות חדשות. כמו זה שהוא לא זכר שהוא צריך לאסוף אותי בבוקר במקום שקבענו, אז חיכיתי כמו מפגרת ובסוף גם הלכתי עוד כמה דקות כדי להגיע למקום שעכשיו הוא היה בו; כמו זה שבדרך שמעו שירים שאני מתעבת ושרו איתם בקולי קולות, ואפילו ששאלו אותי איזה מוזיקה אני אוהבת ואמרתי ש"הכל חוץ מזאת", לא התחשבו בי; כמו זה שהיו 5 אוהלים ל12 אנשים שהיינו ואיכשהו יצא שכולם התחלקו בצורה זו או אחרת ואני נשארתי בלי שותפה לאוהל (לא משנה שבסוף כן היתה לי, אלא העובדה ששכחו ממני) ובלילה כשאני ועוד שתי בנות פרשנו לישון לפני כולם, ומתישהו כל האחרים עשו מלא רעש וד' השתיק אותם ואמר "ששש, אתם תעירו את X ו-Y" (שאני כמובן לא אחת מהם, כי מי זוכר שאני קיימת גם). או זה שא', דווקא אחת בכיתה שיותר התחברתי אליה, נכנסה לאוהל בהתרגשות ולחשה לזו שלידי משהו באוזן וכששאלתי אותה מה הסוד היא אמרה "אה, זה שום דבר". והשיא היה היום, כשביקשתי מז' שנחליף מקומות במכוניות, כי יותר הגיוני מבחינת איפה שאנחנו גרים שהוא ייסע עם הנהג שלי ואני עם שלו, זה הרבה יותר קרוב לו, אבל אז הוא בא (הנהג) ואמר שהוא לא מוכן לוותר על ז' באוטו שלו כי "יש לו מוזיקה!" ושלא נורא, הטרמפ שלי בטח יסיע אותי עד הבית, ובסוף הוא באמת עשה את זה אבל הרגשתי כאילו אני המעמסה הכי גדולה בעולם בשבילו.
לעזאזל. אם הייתי קוראת את הדברים האלה אצל מישהי אחרת הייתי חושבת "איזה מטומטמת היא, מה היא נדבקת בכח לאנשים שבכלל לא שווים את זה". והם בהחלט לא שווים את זה, אבל אני כל פעם מנסה להתחבר וכל פעם מתאכזבת מחדש.
אבל נמאס לי. הרגשתי יותר לבד ביומיים האלה משהרגשתי כבר הרבה הרבה זמן (והעובדה שהבטריה בפלאפון שוב נגמרה ולא יכולתי לדבר עם קבוק שלי גם לא עזרה כמובן...) והחלטתי שמעתה והלאה, אם הכיתה שלי מארגנת משהו אני פשוט לא אבוא וזהו.
לפני כמה חודשים התחלתי ללכת לפסיכולוגית והפסקתי, אחרי שלוש פגישות בלבד, כי האשה הזאת ספציפית ממש עצבנה אותי וגם כי לא ראיתי איך טיפול כזה באמת יכול לעזור לי. ואתמול, כשהלכתי על החוף ובכיתי, תהיתי מה היא היתה אומרת על כל זה ומה אפשר לעשות עם המסקנה שלי (רוצה להיות בלתי-נראית וגם נראית בו זמנית. יופי, מה עושים עם זה עכשיו)...
ועכשיו אני צריכה להגיד עוד פעם לעזאזל עם כולם, לשכוח מהעולם ולהתרכז רק בעצמי ובכמות העבודות האימתנית שעוד יש לי להשלים בחופש ושאני הולכת להתחיל מ-מ-ח-ר. כי עכשיו הקבוק שלי צריך לחזור מהעבודה (כל רגע), ולא ראיתי אותו כבר יומיים ולא חיבקתי אותו כבר יומיים ויותר אני לא עוזבת אותו בשביל שום כיתה ושום כינרת לעולם.
| |
בזמן שאהובי יושב מול הטלויזיה וצופה במפלתה של ליברפול מול צ'לסי (או משהו כזה), אשב אני פה ואנסה לסכם מה היה לי בזמן האחרון.
היתה הנסיעה לאילת, פעם שניה במסורת שכנראה תחזור על עצמה כל שנה, וכיאה למסורת היו המון דברים שחזרו על עצמם (כמו הבריכה של המלון וההליכה הקבועה בטיילת והריבים של ההורים שלו והפיצה-מטר), אבל גם דברים חדשים כמו אכול-כפי-יכולתך מטורף (גיליתי שהקיבולת שלו הרבה יותר מרשימה משחשבתי) ונעליים חדשות ואפילו תחושות מוזרות (לעשות סקס כשההורים שלו בחדר הצמוד זה כבר לא אותו דבר, עכשיו שאנחנו גרים ביחד ויש לנו את המרחב הפרטי שלנו. זה הרגיש ממש מוזר).
אחר כך הצטרפתי למשך יום אחד לאח שלי בשביל ישראל. הוא הודיע לפני כמה חודשים שהוא הולך לעשות את זה (אחרי אחותו ואמא שלו הגיע זמנו), אבל לא באמת האמנתי שזה יקרה, בעיקר כי הוא פדלאה שכזה ולא יצא לשום טיול מיוזמתו בחייו. אבל בסופו של דבר הוא אסף שני חברים, קנה את כל הציוד, יצא לפני איזה חודש ומאז אני רק מתעדכנת במיקום שלו כל פעם ומקנאה. החודשיים של השביל היו אחת התקופות הנפלאות בחיי. יותר מכל חופשה וכל טיול אחר – ההרגשה הזו שכל מה שאני צריכה בעולם נמצא על הגב שלי (כמעט 20 קילו, לא סתם) ושבכל רגע אפשר לעצור ולישון איפה שרוצים, כשרק הכוכבים מעל הראש... והאנשים שטיילתי איתם, והאנשים שפגשנו בדרך, והנופים הנפלאים של ארץ ישראל (שנראים אפילו יותר מפתים עכשיו, אני חייבת לציין, כי כשאנחנו טיילנו היה סוף הקיץ והכל היה יבש וחום). בקיצור, עשה לי ממש חשק לעשות את כל זה שוב, בכל רגע נתון. כל מה שצריך זה לפנות חודשיים מהחיים! אז הודעתי לקבוק שבעוד שנתיים וחצי, בסוף התואר שלי, אנחנו לוקחים את החודשיים האלה ועושים את השביל. הוא כמובן לא כל כך התלהב מהרעיון, אבל זה בסדר, יש לי שנתיים וחצי לשנות את דעתו.
אז עכשיו אני בחופש נפלא, והיום הייתי ב"ראיון" לאיזה עבודה שנשמעת בכלל לא משהו ובשכר בכלל לא משהו, אבל יכול להיות שאני אעשה אותה כי אין לי כרגע שום ברירה אחרת; ולמרות שהחופש הזה ממש גדול (שלושה שבועות!) בראש שלי אין חופש ממש. כל הזמן מעיבות עליי העבודות הרבות שקיבלנו ושכדאי שאני כבר אתחיל לעשות... אבל לפני זה יש להספיק יומולדת פויקה לחברה אחת וטיול לעין גדי עם חברים אחרים וסתלבט בכינרת שמתכננת הכיתה ואולי להספיק ללכת למוזיאון (גם פה וגם בחיפה, ממש מסקרנת אותי תערוכת הגופות שיש שם) ועוד המון דברים אחרים...
ומחר, תודה לאל, תיגמר תקופת הבצורת שנמשכה לה כמעט שבועיים, כנראה הכי הרבה זמן בלי סקס מאז שהתחלנו עם זה. ולא שתכננו את זה ולא שרצינו את זה, אבל ככה יצא ואנחנו שנינו כבר הולכים בבית כמו משוגעים ומתים לפרוק את עצמנו מכל האנרגיה הזאת. היום אמרתי לו, בצחוק כמובן, "תראה כמה האהבה בינינו התחזקה כשהתנזרנו ממין". אבל סקס או לא סקס, האהבה מתחזקת מיום ליום (הנה, כשחיפשתי מה כתבתי שנה שעברה על אילת מצאתי את הקטע הזה שמונה כמה סיבות נוספות למה אני אוהבת אותו. ובטוח אוכל למצוא עכשיו עוד) ואני כל כך מאושרת על כל רגע שלנו ביחד...
ולפני שיהיה פה יותר מדי קיטש, אסיים באבחנה: לחמניות של פסח עושות לי להפליץ.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
(
.