הייתי רוצה לפתוח ולהגיד שהאנשים במעבדה שלי מאוד מסודרים והיגיינים, ותמיד מנקים אחריהם את כל הלכלוך. הייתי רוצה, אבל לצערי זה לא ככה. האנשים אצלנו הם בהמות אחד אחד. אין דרך טובה יותר להגדיר את זה. יום אחד תפסתי את א' שותה שקית שוקו, אוכל בורקס מהשק"ם, קורא עיתון בבוקר ואוכל תפוח, ואת הכל הוא השאיר אחריו בערבוביה גדולה על השולחן, בלי לטרוח לפנות שום דבר או אפילו טיפה לסדר את זה. וזה לא שאני טיפוס מסודר מטבעי, אבל לי יש טיפת הגינות. לפעמים כ"כ נמאס לי שכולם מלכלכים, שאני משאירה בכוונה את הלכלוך שלי אחריי, בתקווה שבסופו של דבר מישהו ינקה. אבל אני לא מסוגלת לראות את זה, וממהרת לזרוק את הכל לפח כעבור כמה דקות.
אחרי הקדמה ארוכה כזאת, תתפלאו אם אני אספר לכם שיש לנו עכברים?
וזה לא דבר חדש. הם הגיעו כבר בקיץ שעבר, אמרו שלום, התרוצצו ואכלו, חלקם נתפסו במלכודות ששמנו והשאר כבר נעלמו כשהגיע החורף. אבל החום הכבד היום כנראה העיר אותם משנת החורף, והם החליטו לשוב למקום החביב עליהם, בו הם יודעים שתמיד מחכים להם פירורים ושאריות אוכל מפוזרות לרוב. דנה היא זו שמצאה בבוקר את העכבר הראשון, והודיעה לכולנו ש"הם חזרו" כך שהכנו את עצמנו נפשית. אבל אף אחד לא היה יכול להיות מספיק מוכן למה שקרה לי בצהריים...
באתי למקרר במטבח כהרגלי, כדי לפתוח אותו בתנועת הרפלקס שיש לי מהבית ("הממ, מה טעים?") וגם כדי להניח בו את הדיאט-קולה-לימון שקניתי דקה קודם. ומה אני רואה כשאני פותחת את המקרר? כמובן, עכבר! קטן ואפרפר אבל בהחלט חי ונמרץ, והוא היה על המדף השני במקרר, כלומר במיקום די גבוה! איך הוא הגיע לשם לעזאזל?
מייד פצחתי בתגובה של נקבה פחדנית אופיינית והודעתי לכולם: "הצילו! עכבר! במקרר! שמישהו יוציא אותו!!" (בדר"כ אני לא כזאת נקבה, באמת, אבל זה כבר היה מוגזם מדי בשבילי) אחד הבנים האמיצים-כביכול בא לבדוק מה קרה ואם אני מדברת ברצינות, והוא הצליח להבריח את העכבר מחוץ למקרר אבל לא יותר מזה. אז עכשיו העכבר עדיין מסתובב לו ברחבי המעבדה ועורך את השולחן במאורה שלו לכבוד הארוחה החגיגית היומית. ואני למדתי לא לשים יותר דברים במקרר, מעכשיו ועד... החורף.
ובמעבר חד--
מכירים את זה שמישהו מחליט לבדוק את כל הצלצולים של הפלאפון שלו דווקא בזמן נסיעה באוטובוס? אין דבר שמחרפן אותי יותר בעולם. והיום זה קרה לי באוטובוס (ועוד בדיוק כשעמדתי להירדם).
מכיוון שאני ביישנית מטבעי אני מסוגלת לסבול אור מציק במושב מעליי, מזגן שמכוון בטעות אליי, אדם שידבר בקול רם כל הנסיעה או חייל מעצבן שבועט לי במשענת של הכסא - ולא להעיר על כל הדברים האלה במשך כל הנסיעה - אבל ברגע שמישהו משחק בצלצולים שלו, אני לא מסוגלת לסבול את זה.
זה כבר קרה לי לפני כמה חודשים ברכבת מת"א לכפר סבא, וקמתי כמו גדולה להגיד לבן אדם שיפסיק. הוא מייד הסמיק והתנצל ושתק לכל הנסיעה - כנראה שהוא ידע מראש שזה מעצבן אנשים. וזה קרה לי שוב היום (כאמור), וגם הפעם לא התביישתי וקמתי להעיר למפריעה, שהייתה אשה תאילנדית שהתדיינה עם בעלה לגבי סוג הצלצול שכדאי לה לבחור. אני לא בטוחה שהיא בכלל הבינה את מה שאמרתי לה, אבל הטון והמבט הספיקו, ושקט שרר עד סוף הנסיעה.
נ.ב. [לגבי המעבר לפרטי]
רבים שאלו אותי למה החלטתי להפוך את הבלוג לפרטי (עאלק רבים, בדיוק 4 אנשים). אמרתי שזה לא מסיבה מיוחדת, סתם כי בא לי לראות איך ההרגשה שלא קוראים אותי כמעט, וכמה באמת יטרחו לבקש גישה (חמישה בנתיים, תודה ששאלתם). אבל היום נזכרתי שיש עוד סיבה שהחלטתי להפוך את הבלוג לפרטי, לפחות זמנית. זה בגלל שXXXXX XXXXXXX XXXXX XXX. [היתה פה סיבה, היא נמחקה.]
שבוע טוב ונטול עכברים לחמשתכם! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יובל
