 כינוי:
יובל בת: 43 תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
למה הכל הולך לנו עקום בזמן האחרון?
זה מה ששאלת אותי היום במקלחת, ו-וואלה, אין לי תגובה לזה.
לא שהייתי מגדירה את זה ככה בעצמי. אולי אחרי שאמרת, כן, יש כמה דברים עקומים לאחרונה. כמו הדירה שכל כך התלהבנו ממנה ועכשיו לא ברור אם ניקח או לא. כמו זה שאין דירות אחרות שנראות מספיק סבירות. כמו זה ששכחתי לקחת גלולה אז שוב נצטרך להתנזר מסקס די הרבה זמן...
אבל חוץ מזה אין משהו מיוחד.
סתם חוסר חשק כזה.
יש לי חוסר חשק אפילו לסיים לכתוב את מה שרציתי (בעיקר לאור מה ששאלת עכשיו).
אוף.
בעע.
ואיך זה שבכל הדירות שאנחנו רואים גרו קודם זוגות והם עוזבים כי הם נפרדו?
הפוסט הזה חסר פואנטה.
| |
עייפות החומר
אם אספור עד עשר ואעצום את העיניים חזק-חזק, אולי השנה הזאת תיגמר יותר מהר.
מצד שני, כבר קיץ! איזה כיף!
| |
לפעמים יוצא לי להתסובב בשכונות החרדיות בעיר. אני אוהבת בעיקר את החנויות הזולות שלהם - הכל בדולר, הכל בשקל וחצי, בזאר שטראוס... אפילו הממתקים שלהם יותר זולים. אז קניתי לי כמה סוכריות בשקית והתקדמתי לעבר תחנת האוטובוס של המשביר. לא רחוק ממנה ראיתי חסר בית. ניגשתי אליו ואמרתי "אין לי כסף לתת לך, אבל אולי תרצה סוכריה?" הוא חייך ולקח אותה. אחריו ראיתי עוד קבצן, וגם הוא קיבל סוכריה. הסתכלתי עליהם כשאכלו אותה בהנאה, וזה עשה לי טוב. (וגם גרם לי לפנטז על ארגון מתנדבים שידאג לחלק סוכריות להומלסים בכל הארץ. לפעמים סוכר עוזר יותר מהכל!)
באוטובוס השבוע שוב נתקלתי בחסר בית. הוא עלה מתישהו באמצע הדרך שלי, ובמקום להתיישב על אחד המושבים הריקים הוא הלך לאמצע האוטובוס והתיישב שם על הרצפה. יכול להיות שהוא היה מנומס ולא רצה ללכלך את המושבים עם הבגדים שלו, או שאולי הוא סתם רגיל לזה מהרחוב. באזניות שלי בדיוק התנגנה השורה מהשיר של לנון: "Imagine no possessions, I wonder if you can" ואני חייכתי וחשבתי לעצמי אם הייתי מסוגלת לוותר על החפצים שלי. הרי כמה בגדים ורהיטים וסתם דברים אנחנו אוגרים במהלך החיים, ולא באמת צריכים? הסתכלתי על אותו בנאדם, ותהיתי כמה חפצים יש לו. אולי בעצם מה שעליו זה כל מה שיש לו? ויש משהו נחמד בזה...
גם כשטיילתי בשביל ישראל ידעתי שכל הבית שלי וכל מה שאני צריכה בחיים נמצא על הגב שלי - וזו הייתה ממש הרגשה משחררת.
היום היה לי תור לשיננית. קצת פחדתי להתקרב למרפאה הזו אחרי מה שקרה בפעם האחרונה שהייתי שם, אבל התגברתי על הפחד ובסוף זה לא היה כל כך נורא. גיליתי שאני מכירה את השיננית כי היא עובדת גם אצל האורתודנט שלי. עברתי את הניקוי, שיחת "את חייבת לעשות יותר עם החוט", קניות בשוק והביתה. אבל עוד קודם, כשחיכיתי לתורי, הגיעה למרפאה ילדה קטנה וביקשה להיכנס לרופא. המזכירה התקשרה לאמא שלה כדי לברר במה מדובר, מסתבר שהרופא שהיה לה אליו תור בכלל לא נמצא, וגם היא אמרה לה שבלי הורים הם בכל מקרה לא היו מכניסים אותה. היה משהו מוזר בילדה הזאת, שהגיעה לשם לבד ונראתה עצמאית לגמרי, אבל קצת מוזנחת מצד שני, עם בגדים רחבים ושיער מבולגן. ריחמתי עליה ורציתי להיות חברה שלה בו זמנית. היא החזיקה ארנק-תיק ורוד קטנטן, בתוכו היה לה את כרטיס הקופ"ח שלה ופלאפון. לאחר מכן היא פשוט נעלמה.
אתמול הגעתי הביתה אחרי יום ארוך ובסופו של שבוע מעייף במיוחד, ועל השולחן חיכה לי "מכתב לבוטן". לא היתה מאושרת ממני כשראיתי את זה, כי כבר מזמן הקבוק לא כתב לי מכתב (וגם אני לא, למען האמת) ותמיד כשהוא כותב לי הוא מצליח לרגש אותי. הוא כתב לי שהוא מעריץ אותי...
"...לעמוד בקצב הזה של הגשת עבודות בלי סוף, תחרות עם האנשים בכתה, לעמוד מול מורים משוגעים ולהתאים את עצמך לשיגעונות של כל אחד ואחת מהם, לקבל ביקורת בפנים על משהו שהשקעת בו המון זמן ומחשבה (בין אם טובה ובין אם פחות), לעבוד שעות על גבי שעות ולשלם בשעות שינה בשביל משהו שאת לא מרוויחה עליו אפילו שקל אחד ועוד כל מיני דברים שלא עולים לי כרגע בראש, ויחד עם זה עדיין לעמוד על הרגליים, לא להישבר ולא לאבד את השפיות זה בהחלט משהו מבחינתי ראוי להערצה, בעיקר כי אני לא רואה את עצמי מתמודד בהצלחה עם סיטואציות כאלה."
וואלה, צודק.  אני כל כך שקועה בתוך המירוץ הזה שאני כמעט ולא עוצרת לחשוב על מה שעובר עליי. כל מי שלא לומד את המקצוע הזה פשוט לא מבין. אפילו המשפחה שלי לא לגמרי מבינה. ורק קבוק יקירי יודע בדיוק מה אני עוברת יום אחרי יום ומזדהה איתי עד כדי כך שלפעמים הוא דואג לעבודות שלי יותר ממני. ואני מרשה לעצמי לצטט עוד קטע מהמכתב שלו, כי הוא כותב כל יפה (וגם חוסך ממני לכתוב בעצמי):
"ורציתי גם להזכיר לך שאנחנו עכשיו בתחילת הקיץ, שבחוץ אפשר להסתובב עם חולצה קצרה כל היום, יש ריח כזה של יסמין, הימים ארוכים, עוד מעט יתחילו למכור משמשים וגם היומולדת שלנו נראה באופק (ומעבר לזה גם החופש שלך...). אז תחזיקי מעמד אהובתי כי יש לנו המון דברים שאנחנו צריכים לעשות ולהספיק כמו לעבוד לדירה חדשה ומגניבה, לנסוע לחו"ל, לעשות ימי כיף, סתם להישאר בבית בלי לעשות והרגיש נקיפות מצפון של 'אוי אני צריכה להספיק את התרגיל בטיפוגרפיה', למצוא חתול חמוד ולאמץ אותו ולהקדיש קצת יותר תשומת לב לאוריה..."
אני כל כך אוהבת אותו שלא עולות לי מילים בשביל זה!
ובוביזמר הלילה, נוכל להתרכבל ולשיר מוזיקה טובה ויהיה המון כיף. ועוד מעט השנה הזו תיגמר ואז אתחיל בהתמחות שתהיה (בתקווה) יותר מעניינת ממה שהיה עד עכשיו. ויהיה כיף ויהיה טוב. כן כן.
נ.ב. והחזון שלו התגשם יותר מהר משחשב - היו היום משמשים בשוק וקניתי לו. 
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
